מדיניות הלחי השנייה שבה נוקטת ישראל, באמתלה של טוהר הנשק, היא כניעה כלפי חוץ ופגיעה כלפי פנים.
אין כאן שום יישום של טוהר הנשק, האמור להינקט בין צבאות לוחמים ולא בין צבא מסודר לבין כנופיות טרור.
כאשר דוד המלך בא לקראת גליית הפלישתי, הוא ידע כי עליו לחתור למגע ובחתירה למגע מול הענק המצויד בכלי זין מבעיתים - אין לברור כללים, אלא יש להיעזר בתושיית קרב, בלוחמה מוראלית, בתחכום, בעורמה, בכל האמצעים וללא שום הגבלה, ואכן, הוא גבר על הפלישתי בקלע ובאבן, וביזה אותו לפני שהרגו.
החזק - ניצח, הכניע, הכריע, כרת את ראשו.
כך צריך לעשות, כי חופש המלחמה וביטול כלליה - נקבע כבר על-ידי הצד של הכנופיות, ועל אחריותו של צד זה.
ללא האיזון המתבקש - העורף הישראלי נפגע, ואין כאן שום טוהר הנשק ואין כאן שום ערכי מוסר אלא רשעות וזילות חיי אדם, הפקרה וחשיפה לכלי משחית של העורף הישראלי ללא כל סיבה וללא כל בסיס, תוך שימוש בטענות שגויות של טוהר - כאשר האמת היא הפוכה ורחוקה מהטוהר הנטען.
לו היה דוד כבול בכבלי בג"צ, לא היה כלל למי להעניק את אות טוהר הנשק, וההיסטוריה הייתה אחרת.
לו היה דוד כבול בכללים מגבילים, במלחמה חסרת הכללים בה נקט אויבו המגושם - שכל משאת נפשו הייתה להרוג את היהודי, כאז כן כיום - לא היה תנ"ך, ולא הייתה מדינה.
ברוב נדיבות עם ישראל, תסכים מדינת ישראל לקבל על עצמה כל כלל הומניטארי שיתקבל על-ידי כנופיות הטרור שמולה.
אבל מדינת ישראל לא צריכה לכבול ידיה מול טרור, כי כבילה זו באה על חשבון אזרחי ישראל המשלמים על כך בדם.
מדיניות הלחי השנייה זרה לאמונה היהודית. אפשר להבין את מנחם בגין שנקט במדיניות זו מול ההגנה, בין אחים, אך הוא לא הלך בדרך זו מול אויביו.
טוהר הנשק המקורי - אינו נתינה והפקרה של הלחי השנייה.
טוהר הנשק מתפרש בצה"ל כיום, באופן שונה מאשר היה בתקופת משה דיין כרמטכ"ל ואריק שרון כמפקד יחידת 101.
והפירוש הנכון - הוא זה שהיה תקף ומיושם בתקופה ההיא.
