בין יום השנה למותה ליום השנה להולדתה, אני נזכרת בפגישה מקרית עם נעמי שמר שבה היא המשיכה לדבוק ב'אהבת הארץ הנסתרת' של משמיציה - כשברקע, יענקל'ה האדום כבר מגלגל בראש את החרוזים ל"שיר ארץ ישראל" שלו.
לפני שני עשורים בערך, כשעיתון 'חדשות' המתנער והנשכן היה בשיא התנערותו-נשכנותו, כתב שם יענקל'ה רוטבליט איזה דבר ביקורת ירוי מן המותן על המיליטריזם הנציונליסטי, הקלריקליזם הפונדמנטליסטי, הפטריוטיזם הפרטיקולריסטי, או משהו בדומה לזה, של נעמי שמר.
למרות שהיא הייתה אז כבר "פזמונאית לאומית" - גם אם העדיפה להגדיר את עצמה "מזמוראית" - החלטתי לעודד את רוחה ומבלי להכיר אותה, שלחתי לה את גזיר העיתון עם דבר הביקורת של רוטבליט, בלוויית אנאליזה פסיכולוגית קטנה על משמיציה הפזמונאים. בתגובה, שלחה לי שמר מכתב קצר בנוסח הבא: "זה הכל מאהבה. יענקל'ה אוהב. אותי, את השירים שלי, את הארץ, את היהודים, את הכל. זו אהבה גדולה".
לא הבנתי מהיכן היא שואבת את האהבה הגדולה הזאת, ואיך היא רואה אהבה כל כך גדולה במקום שבו יורים בה מילים כמו בליסטראות. חשבתי לעצמי, או שהיא תמימה או שהיא מיתממת. הרי מאז שהביעה הזדהות עם המחנה הלאומי ועם מעשה ההתנחלות, לא מפסיקים לצטט את נזיפתו של עמוס עוז כיצד זה נעדרים מ"ירושלים של זהב" שלה הערבים ("כיכר השוק ריקה", "אין יורד אל ים המלח"); ולא עוזרים לה כל ההסברים היפים, כמו: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו 'אל תדאג, היא לא לבד במיטה'... עולם שהוא ריק מיהודים, הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". שנים אחר כך, כשציטטה בשנת 2001 את בעלה מרדכי הורוביץ, כי "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל, ואם אי פעם יהיה להם חופש להגשים את עצמם, אנחנו נתגעגע לגזים הטובים והסטריליים של הגרמנים" - נחום ברנע פנה לקוראיו שיעברו לצד השני של המדרכה כשהם פוגשים בה.
"הם יודעים מה מותר ומה אסור"
אבל כנראה שאני הייתי התמימה. כשפגשתי אותה במקרה בשלהי שנת 2003, בבוקר של ניחום אבלים אצל משפחת מכרים משותפת, הזכרתי לה שאני היא זו ששלחה לה אי אז את גזיר העיתון בלוויית ניתוח אישיותי קצר של מוציאי דיבתה הרעה בשדה הפזמון. סיפרתי לה כמה תמימה נראתה לי אז תגובתה על "אהבתו הגדולה" של רוטבליט, ושתינו חייכנו. באותה עת כבר נפוצה השמועה שרוטבליט - הפזמונאי שכתב בין השאר את "שיר לשלום" שהיה להמנון 'מחנה השלום' - מתחיל לגלות סימני אהדה למעשה ההתנחלות, ועומד לחטוף את הבליסטראות שלו על שהוא מעז לחרוג מ"מתווה אוסלו".
ואכן, ב'שיר ארץ-ישראל', שיצא לאור ביוני 2004 (כחלק מן האלבום "מדינת היהודים - קטעים"), ממש בסמוך למותה של שמר, כתב רוטבליט בין השאר: "בניתי ערים בשומרון ובניתי כפרים ביהודה / בניתי עם רבין ופרס ומרצ ועם מפלגת העבודה / הם קרצו לי תמיד בעין אחת, העין הציונית / בלי בג"צ ובלי בצלם הם אמרו לי - זאת כל התוכנית... כמה ש / יהודים שונאים יהודים / לא יודע אם לבכות או לכעוס / תפעיל את הבולדוזר אריק / בוא נתחיל להרוס... אל תקראו לזה טרנספר, הפרסומאי ימצא לכם מילה נקייה / ובית המשפט יוכיח כי מה שייך כאן זכויות האדם והאזרח והחיה / כי שונאים אותי בשמאל החדש והישן ובתקשורת וכל בעלי ההון / הם לימדו את העניים שעשקו כי אשם היהודי מחברון".
רוטבליט, הלוחם שאיבד רגל במלחמת ששת הימים, שלח את 'שיר ארץ-ישראל' שלו כמעט לכל העורכים המוסיקליים בתחנות הרדיו, אך גילה כי "אותם עורכים הם כבר חלק ממערכת שהצליחה לנווט אותם בדיוק לכיוון המתאים לה. הם יודעים מה אסור ומה מותר, לא צריך לומר להם דבר". עכשיו הוא כבר ראה ב'שיר לשלום' שלו אנכרוניזם: "זהו שיר נוסטלגי, כמו זיכרון ישן שהתאים לשנים ההן... היום אנחנו עומדים כבר שנים מול חזות מלחמתית מאוד קשה וכנראה שאנשים אוהבים להיאחז בזיכרונות. צריך לזכור שאנחנו כבר לא עומדים באותו המקום שעמדנו, המציאות השתנתה וזה לא נראה כאילו אנחנו הולכים לעבר השלום. הכל פה נראה כמו שק ארוז שכולם מנסים שלא יפלו דברים החוצה. ייקח הרבה מאוד זמן לשקם את השנאה פה".
כמה ימים אחרי שיענקל'ה רוטבליט הוציא לאור את אלבום אהבתו הגדולה לארץ וליהודים, עצב גדול עטף את הארץ ואת היהודים: נעמי שמר, שנולדה ב-13 ביולי 1930 בקבוצת כנרת, נפטרה ב-26 ביוני 2004 ונטמנה בבית הקברות כנרת.
מה שקובע הוא מה שהרבנים, המקבלים משכורתם מקופת המדינה, קובעים
