לא צריך להיות דווקא סטודנט להיסטוריה כדי להתפעם מן הפארתנון שבמרומי האקרופוליס, או להיות סופר על-מנת לשחזר את מסעותיו של אודיסאוס בין האיים. גם אין שום צורך שבעולם להיות עובד-אלילים כדי לדמיין את זאוס יושב על האולימפוס ומושל בתבל.
כמו יתר התיירים, נמשך גם התייר הישראלי ליוון, משום שהוא נושם ודורך בה על חתיכת היסטוריה בכל אשר ילך. עמודים עתיקים, שהוצבו מחדש על בסיסם, פסלים שנחשפו, ואגרטלים שנמשו מן הים - הם, בעצם, סוד קיסמה הגדול של יוון.
אבל, לא רק אתונה של פריקלס, הריסותיו של מקדש זאוס, או הקשת שבנה אדריאנוס קיסר, הם מוקדי המשיכה לערש התרבות המערבי הזה. לא פחות מאלה נמשך התייר המצוי אל האיים, הכופים עליו שלווה סטואית והנאה מושלמת. כאלה יש, למן כרתים, הגדול שבאיי יוון, שכמעט שוקע בים התיכון מכובד-משקל מטענו ההיסטורי; דרך רודוס, עם הבידור והשעשועים; ועד למיקונוס, קורפו וסנטוריני, הבוהמיים כל כך.
על חופו של ים צלול והרחק מן ההמון הסואן מתגוררים בכל אחד מהאיים האלה יוונים כפריים ושלווים, שניחונו בתום-לב, ביושר ובכבוד לזולת. הם אנשים נחמדים ונעימים, שיצאו מגידרם בהכנסת האורחים שלהם, אף כי הם איטיים להחריד, דבר העלול להוציא את התייר מדעתו. קשה להידבר עימם, באשר הם אינם דוברי שפות זרות.
משנאת המן
לעובדת היותך ישראלי אין כל משמעות ביוון - בוודאי לא באיים. לתושביהם אין שום יחס מיוחד אלינו - לא חיובי ולא שלילי. פה ושם אפשר לפגוש סוחר שהייתה לו, אי פעם, חנות באלכסנדריה המצרית, אבל מה לעשות - זו הוחרמה והוא גורש. התייר שלנו עשוי, אומנם, למצוא איזושהי אהדה כלפיו, אבל לא, חלילה, מתוך אהבת מרדכי, אלא דווקא משנאת המן.
בכל מקרה אסור לשכוח שבתולדותיה של יוון לא מילאו היהודים שום תפקיד בעל משקל. ואם פילון, הפילוסוף היהודי מאלכסנדריה, עשה משהו למיזוג תורת היהדות עם תורת אפלטון - הרי שבכך הוא השפיע, אולי, על ההגות היהודית והנוצרית גם יחד, אבל בשום פנים ואופן לא על היוונים עצמם.
כך או אחרת: קצב החיים של איי-יוון עשוי לשגע פילים: לא קמים בבוקר, כי אין בשביל מה לקום; אחר-כך כבר לא עושים מאומה במשך כל היום, כי חוץ מלהשתזף, לשחות, לשתות ולאכול - אין הרבה מה לעשות. רק בערב שומעים מוזיקה יוונית, שותים עוד קצת, והולכים לישון, כי מחר הרי לא צריך לקום. המים צלולים ורכים, הכפרים חביבים, והאוכל - הו כמה הוא טעים. אז מה צריך יותר מזה?
לבביות המארחים
התייר, חסר היומרות, שנקלע לאחד מהאיים האלה, לא יזדקק לבית-מלון מהודר. חדר פשוט בבית-איכרים, עם לחם כפרי, גבינת-כבשים, יין והרבה הרבה שמש - הוא שיעשה את המלאכה. ולעת ערב אין כמו ללכת לטברנה - ספק מסעדה, ספק בית-קפה, ספק פונדק. בכל מקרה היא אינה מצטיינת, דווקא, בניקיון מופתי, אבל על כך מחפה הלבביות הכנה של מארחיה. הם יהיו אלה שיכינו עבורך, התייר, את ה"מזה" - מנות הפתיחה הקטנות והטעימות, של זיתים שחורים, גבינת עיזים, קציצה חמה, סרדין ואנצ'ובי, ולחם כמובן. ואחר-כך יבואו המוסקה עם הבשר והחצילים, שיפודי ששליק הסופלאקי, והדולמאדאס, שאינו אלא בשר טחון, מעורב עם אורז ומטוגן בעלי-גפן, יחד עם התירס הקלוי על האש. ולקינוח יגישו עוגיות-דבש מקומי, תוצרת בית, עם קפה גזעי, בצבע קקאו, ובטעם מתקתק.
ביקור באי יווני שכזה לא יהיה מושלם ללא ערב הפולקלור המסורתי בטברנה, עם ריקודי הסירטאקי העליזים ועם האוזו המשכר, בטעם האניס, הניגר מחביות היין גדולות הממדים.
