כבר אמרתי וכתבתי שיש הבדל מהותי בין שיח ציבורי לשיח משפטי, בין הרשעה משפטית להרשעה ציבורית. יש פער עצום בין חוות דעת משפטית לחוות דעת ציבורית. הציבור כ"חבר מושבעים גדול" יכול להוציא מסקנות על-פי תחקירים, כתבות, התרשמויות, קטעי אינפורמציה, הדלפות בתקשורת ולהגיע לחוות דעת ציבורית ואפילו להרשעה פוליטית ללא צורך בראיות או הוכחות חותרות.
בדרך כלל אנשי ציבור ערים לרחשי לב העם וציבור בוחריו ולפעמים גם למצפונם, ומחליטים לעשות פסק זמן, כדי להתנקות ולהתנתק מהחשדות והחקירות.
אז אומנם נכון - שמבחינה משפטית יבשה ודווקנית ראש ממשלה, נחקר, נחשד, לא צריך ולא חייב להתפטר עד להגשת כתב אישום. אולמרט - יאמר לזכותו, הצהיר פומבית שגם אם היועץ יחליט שיש מקום להגיש כתב אישום, הוא יתפטר. זה יפה, אמיץ ואבירי, אך זה לא מספיק ולא מספק מוסרית וציבורית.
ראש הממשלה נבחר ע"י הציבור, ע"י הבוחרים שנתנו לו מנדט להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה. לאותו ציבור יש זכות לקבל ממנו דוח-הסבר ולדרוש ממנו להתפטר, אם הטיעונים לא משכנעים. ואם זה מקום עבודתו הנחשק - שיש בו גם הנאות, גם פינוקים וגם מעטפות, שלא כלולות ב"סל השלטון", זכותו וחובתו של הציבור לדרוש ממנו לעזוב את מקום עבודתו.
מלחכי פנכה
אבל לפני שאנחנו באים בטענות כלפי אולמרט האיש, עלינו לעשות חשבון ציבורי ומוסרי נוקב גם עם כל השותפים שלו לשלטון, לממשלה ולחברי הכנסת, אשר מאפשרים לו, בתמיכתם, בשתיקתם ובהתחמקויות לא אלגנטיות, להמשיך ולהחזיק במושכות ההנהגה.
יש לגנות ציבורית, את ברק ומפלגת העבודה, את שס ומנהיגיה, את הגמלאים למיניהם, שהפכו למלחכי פנכה וסוחטי שיירים של תקציבים, כדי לא להפיל את הממשלה.
צריך לגנות את חברי הכנסת גם של קדימה ושל המפלגות הלוויין לממשלה, שלא עושים דבר לתיקון המצב, מפחד פן יאבדו את מקומם וכיסאותיהם הנוחים בכנסת.
הציבור - מצטייר כמפלצת ענקית מאיימת, אך למעשה בפועל מדובר בנמר מצויר על בלון מנופח, שהרי חוקית, ניתן להעביר ראש ממשלה מכהונתו בצורה מהירה יעילה ומסודרת. ניתן לפרוש מהממשלה, להצטרף לאופוזיציה ולהפילה בהצבעת אי אמון. אפשר לדרוש ולאיים, עד שראש הממשלה יתפטר ומ"מ או מי שיבחר בפריימריז בקדימה, יחליף אותו וימשיך בכהונת הממשלה, עד גמר הקדנציה או עד לבחירות, במידה ויקבעו בהסכמה.
הכנסת יכולה להגיע לרוב של 61 קולות ולהכריח את ראש הממשלה להתפטר ולהכריז על בחירות חדשות. כלומר: כלים דמוקרטיים להחלפת ראש ממשלה או חילופי שלטון קיימים וזמינים. הבעיה היא ששיקולים פוליטיים צרים, אישיים, פנים מפלגתיים, כדאיות, חוסר רצון להתמודד עם אתגרים לאומיים, מונעים זאת בצורה מעוררת סלידה.
הנימוק שמפחדים מביבי והימין - ולכן מאריכים את חיי הממשלה הנוכחית, למרות "ועדת וינוגרד", למרות ששר האוצר הקודם עומד לדין על שחיתות ציבורית, למרות שראש הממשלה חשוד בשחיתות ציבורית, זה גועלי, זה אנטי דמוקרטי, זאת הונאה ציבורית פומבית, זה פחדנות ללכת לציבור ולבקש את אמונו, זה ניצול כלים דמוקרטיים, לפעילות אנטי דמוקרטית, אנטי ציבורית ולזלזל בציבור הבוחרים. למהלכים אלה שותפים רבים, לרבות התקשורת האנטי ימנית, העושה עבודה לא רעה כלל.
מאידך - אסור לתת יד להתנהלות המבישה, סביב חקירת ראש הממשלה. לא חשוב האיש ותפקידו, לא תוכן החשדות הלכאורי, "ההדלפות" המאסיביות המגמתיות, מכל הכיוונים והצדדים, הם מעשי נבלה וחרפה למערכת אכיפת החוק.
במאמרי "מלחמת ההדלפות - בתקשורת" פירטתי בהרחבה את הנושא ואת הנזקים הגדולים למערכת אכיפת החוק ושלטון החוק. חוסר המנהיגות מצד היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה וראש אגף החקירות במשטרה - בנושא ההדלפות - זועק לשמיים.
לפי ההדלפות היומיות לתקשורת, ניתן בקלות למיין מאין באה ההדלפה. צריך להבין - החומרים החקירתיים נמצאים אצל שלושה גורמים עיקריים:
א. החומר הגולמי, הראשוני והרב ביותר, נמצא בידי משטרת ישראל.
ב. בשלב ב' החומר עובר לפרקליטות.
ג. בשלב ג' - לסנגוריה ולחשוד.
מכאן - ברור שאם חומרים שעדיין לא הועברו לפרקליטות מודלפים זה רק מהמשטרה, כאשר המעגל מתרחב - הפרצה וההדלפה יכולה לבוא מכל גורם שמחזיק בחומר.
המעגל השוטה של ההדלפות, בא כתוצאה ממגמה ברורה, מתגובות על ההדלפה ומהגנה עצמית ושמירה על תדמית מצד החשוד, מקורביו והסנגוריה.
חסרי מוסר ומצפון
כאשר מודלפים לתקשורת תמלילי עדויות וקלטות, המחשידות את אולמרט, המקור ברור וידוע. כאשר מקרינים קלטת ברכה ליום הולדת 70 של טלנסקי ובו דברי חנופה ואהבה של אולמרט - לאיש ופועלו, אין צורך להתעמק מי המקור.
כנ"ל - כאשר מודלפים המטרות והמגמות בחקירת טלנסקי, שהוא ירוסק, יושפל ופורק לחתיכות, גם כאן קל לנחש את המקור. ואגב אורחה: מבחינה טקטית של ניהול משפט, זאת שגיאה גסה, לבנות ציפיות כה גבוהות ולבסוף להתאכזב.
לכן הטענות מצד גורמים שונים שהמשטרה והפרקליטות לא מדליפים, אלא רק הסנגוריה ומקורבי ראש הממשלה היא נאיבית, תמוהה ומגוחכת.
המצב כיום הוא בלתי נסבל ובלתי נסלח. עקב ההדלפות היומיומיות המאסיביות, אפשר לוותר על בית המשפט, שהרי ניתן לשפוט את אולמרט או נבחרי ציבור ע"י משפטי שדה, בשערי העיר.
הציבור הוא חבר מושבעים שמחליט ציבורית, מהר חזק ובאופן אלגנטי. במידה והממונים על אכיפת החוק, לא יתעוררו, ייקחו מנהיגות, יחקרו, יעמידו לדין, ידיחו, יורידו בדרגה, יעבירו תפקיד את המדליפים מהמשטרה והפרקליטות, שהם גורמי האכיפה, המצב יחמיר ובתי המשפט וניהול משפטים יהפכו למיותרים וחסרי משמעות.
אבל, אם אנשי ציבור, כמו ראש ממשלה, שרים, ח"כים, ראשי ערים וסגניהם ואפילו נשיא המדינה, ייקחו אחריות ציבורית, לא יהיה צורך בהדלפות ושלטון החוק יוצא נשכר. אם ראש עיריית תל אביב-יפו מר חולדאי לא זוכר, לא יודע בקשר לחקירת החניונים בת"א והעסקן מר גרוס. אם סגנו - נתן וולך שהוגש נגדו כתב אישום, לא חושב להתפטר, המנהל התקין והשלטוני - אצלנו על הפנים. חבל, חבל מאוד, שראשי הציבור שלנו חסרי מוסר, מצפן, ומצפון ציבורי.
