האם רוע וגאוניות הולכים ביחד? כל פעם שאנו חושבים על ריכרד וואגנר, מתעוררת השאלה הזו. על כריכת ספר שמונח לפני מתנוססים צילומיהם של שתי דמויותיו הראשיות: וואגנר והיטלר. המחבר יואכים קלר (Joachim Kohler) נתן לו את השם "היטלר של וואגנר – הנביא ותלמידו" (Wagner's Hitler – The Prophet and His Disciple, הוצאת Polity, שנת 2000), ונתן בכך תשובה חד-משמעית לשאלה. 290 עמודי הטקסט ויותר מ-100 עמודים של רשימת המקורות מעידים על הרצינות והיסודיות של המחקר. אומנם ככנר בתזמורת וכסטודנט ניגנתי בחיי די הרבה מוזיקה של וואגנר והאנטישמיות שלו ידועה לי מזמן, אך למרות זאת הופתעתי לגלות את מימדי השפעתו של וואגנר על היטלר, וכתוצאה מכך על גורל עמנו.
כשקוראים את קלר רואים איך נוצר הקשר בין אחד מן המוסיקאים הגדולים בהיסטוריה והצורר הנאצי, שנולד שש שנים אחרי מותו של המלחין.
בפעם הראשונה הם "נפגשו" בעיר לינץ שבאוסטריה, כאשר ילד בן 12 בשם אדולף היטלר ראה ושמע את האופרה של וואגנר "ליהנגרין". מאז אותו ערב הפך היטלר למעריצו הנלהב של וואגנר, וכל חייו קרא ושמע אין ספור פעמים את כל מה שיצא מתחת ידיו של הגאון המוסיקלי. בימי נעוריו הוא חסך פרוטה לפרוטה כדי לעמוד ביציע התיאטרון ולשמוע שוב ושוב את האופרות של אלילו. הוא גם קרא כל דבר שקשור לוואגנר, שכן אצל וואגנר מצא את המענה לשאלות שהטרידו אותו: מה לעשות כדי שגרמניה תהיה גדולה מכולם ומיהם האחראים לעובדה שאין זה כך?
מלחמת העולם הראשונה, שבמהלכה נפצע היטלר וקיבל את עיטור צלב הברזל, רק חיזקה בהיטלר, שהיה אנטישמי עוד לפני המלחמה, את אמונתו שיהודים תקעו סכין בגבה של האומה הגרמנית. לאחר המלחמה, בהשראת המוזיקה הוואגנרית, החליט היטלר שהוא האיש שיוציא לפועל את צוואתו של וואגנר – לאחד את גרמניה, להעמיד אותה בראש האנושות ולהשמיד את העם היהודי.
"עליהם להיראות יהודים"
רבים טוענים: "מוזיקה אינה יכולה להיות אנטישמית", "אנטישמיות של מלחין – זה דבר נפוץ. גם ליסט, שופן וצ'ייקובסקי לא אהבו יהודים, אז מה, נחרים גם אותם?", "אין קשר בין יופיין של האופרות האלה והשמדת ששת המיליונים", "הרי וואגנר מת חמישים שנה לפני עליית הנאצים לשלטון", וכו'. אבל הנה מה שאמר על כך תומאס מאן, שהיה לא רק סופר ענקי, אלא גם מוסיקולוג: "מוזיקה – היא שטח דמוני", והמילים יכולות להתייחס לוואגנר במלואן.
כדי להבהיר מה ריכרד וואגנר רצה לומר ביצירותיו הארוכות מאוד, מנתח קלר אחת לאחת את האופרות הקשורות לנושא שלנו, שהן הרוב המוחלט של יצירותיו. הגדולה שבהן היא הטטרלוגיה הענקית "טבעת הניבלונגים", שאותה היטלר שמע יותר מ-140 פעם (!) ושמושמעת במהלך ארבעה ערבים תמימים. האופרה היא בעלת עלילה מאוד מסורבלת, אבל הרעיון המרכזי שלה ברור: האנושות נמצאת בסכנה, ואויביה הם הגמדים הדוחים והמכוערים, שחיים מתחת לאדמה ורוצים להשתלט על העולם בעזרת הזהב המקולל. זיגפריד, הגיבור הגרמני, הורג בעזרת חרבו את הדרקון ששומר על הזהב, אך נופל קורבן לבוגדנות. וואגנר אינו משאיר כאן מקום לספק – הוא רוצה שכולם יבינו מי הם הניבלונגים הבזויים, ועל-כן הוא נותן הוראת-בימוי: הם צריכים להיראות כיהודים. וכפי שבאופרה מגיע להם למות מחרבו של זיגפריד, כך גם במציאות הם ראויים למוות. גורל זה תואם את מה שכתב וואגנר במאמרו "יהודים במוזיקה", כשהוא פונה ליהודים: "אל תשכחו! רק בדרך אחת תוכלו להשתחרר מן הקללה שרובצת עליכם: בדרך של היהודי הנודד אהספרוס – להסתלק מעל פני האדמה!"
בחלק אחר של תורתו, הנוגע לטוהר הגזע, מתעסק וואגנר במיסטריה "פארסיפל". אומנם הדמויות הפועלות הן מיתולוגיות, כמנהגו של וואגנר, אבל כוונותיו האידיאולוגיות ברורות למדי. מלך מסדר גְרָאל, אמפורטס, סובל מפצע שאינו מגליד. מקור הפצע – הקשר המיני שהיה בינו ובין קונדרי שנשלחה על-ידי הקוסם הרשע קלינגזור לפתותו. על-פי הוראותיו של המלחין, קלינגזור צריך להיות לבוש בבגדים של רב. פארסיפל התמים מצליח לעמוד בנסיונה של קונדרי לפתות גם אותו ולזהם בכך את דמו עם דם זר (קרי – דם יהודי). אמפורטס וקונדרי מתים, ואילו פארסיפל הופך למלך המסדר ומייסד גזע חדש וטהור – גזע ארי.
נחזור להיטלר. אחרי ההפסד במלחמת העולם הראשונה הוא ממשיך בהאזנה בלתי פוסקת לוואגנר ובקריאת מאמריו הרבים, ש"יהודים במוזיקה" אינו המאמר האנטישמי היחיד שבהם. היטלר רואה את עצמו כזיגפריד ופארסיפל, וכן כגיבור אופרה מוקדמת של וואגנר, רִייֵנצי, טריבון רומי שקומם את עמו נגד שלטון מושחת – של יהודים כמובן.
באותה תקופה נוצר בעיירה ביירוית שבט של יורשי וואגנר. בעיירה זו בנה לודוויג מלך בוואריה את "בית הפסטיבלים" עבור וואגנר. המלך הצעיר היה מעריץ פנאטי של המלחין, וכדי לספק לוואגנר רמת-חיים מפוארת ביותר, הוא רוקן את קופת המדינה. לבסוף, כשנשאר בלי כלום, נזרק על-ידי וואגנר לכלבים. וואגנר, שתמיד האשים את היהודים בחמדנות ובוגדנות, נהג במשך כל חייו לא רק לפתות את נשותיהם של חבריו הטובים ביותר, אלא גם לבגוד בהם אחר-כך, כשאלה כבר לא יכלו לשרת את מטרותיו.
"אדולף שלנו המבורך"
אחרי מותו של המלחין נשארו בביירוית אלמנתו קוזימה, בנו זיגפריד עם אשתו האנגליה וויניפרד, ובתו אווה עם בעלה יוסטון סטיוארט צ'מברלין, אנגלי גם הוא. זה האחרון, אנטישמי פנאטי, שכתב, בין השאר, "אני שונא, שונא, שונא יהודים", היה לחבר חשוב מאוד במשפחת ביירוית.
בביירוית שלט פולחן וואגנר ממש כדת. המשפחה התפללה שבזמן כלשהו יופיע משיח חדש, שיגשים את תורתו של ה"אל", הלא הוא וואגנר. וכאן נכנס היטלר לתמונה. כפי שכבר ציינו, היטלר הכיר היטב את כל יצירותיו של וואגנר, הן המוסיקליות והן הספרותיות, וגם קרא את הביוגרפיה של וואגנר שכתב צ'מברלין ואת ספרו הגזעני האנטישמי "היסודות של המאה התשע-עשרה". בפגישתם ב-1923 היה צ'מברלין כבר על סף המוות, אבל אחרי שיחה עם היטלר, פלט מילה אחת: "פארסיפל". הוא ראה בהיטלר את המשיח. שאר המשפחה קיבלה את היטלר באותה התלהבות. ויניפרד כתבה: "היטלר היה 'מכור' למוסיקת וואגנר", אך לפי יואכים קלר, לא פחות חשוב היה שגם משפחת ביירוית הייתה "מכורה" להיטלר. הרבה לפני שצבר כוח פוליטי, הם נעשו בעצם למשפחה היחידה שהייתה להיטלר, ונשארו כך גם אחרי מותו.
ד"ר גוטפריד וואגנר, נינו של המלחין, מספר בספרו "ירושת וואגנר" איך בשנת 1956 סבתו וויניפרד אמרה ביום הולדתו של היטלר: "Vive USA", וב-USA לא התכוונה לארצות-הברית, אלא "Unsere Selige Adolf" – "אדולף שלנו המבורך". היטלר וביירוית התאימו אחד לשני: ביחד הם חלמו על עולם תחת שלטונו של הגזע הארי, כשגרמניה מעל הכול, וכמובן על עולם ללא יהודים. במילים אחרות – על עולם על-פי וואגנר. אין להמעיט בהשפעה שהיו לרעיונותיו של וואגנר על היטלר, ובעניין זה יש לציין נקודה חשובה: בזמנו, היטלר ניסה להתקבל ללימודי אמנות באקדמיה אבל נדחה, למרות שהיה מסוגל לצייר בדיוק כמעט פוטוגרפי. הסיבה לכך הייתה חוסר יצירתיות ומקוריות. הוא ידע להעתיק, אבל לא ליצור. כך גם כשמדובר היה ברעיונות: כולם היו של וואגנר.
ב-1923, אחרי פוטש-הנפל שלו, נכנס היטלר לכלא ומפלגתו הוצאה אל מחוץ לחוק. ויניפרד וואגנר ביקרה אצל היטלר בכלא וסיפקה לו נייר לכתיבת "מיין קמפף". זאת הייתה לא רק השקעה "כדאית", אלא אהבת-נפש. כשהיטלר יצא לחופשי, משפחת וואגנר עזרה לו לקשור קשרים עם תומכים עשירים כמו משפחת בֵּכשטיין, יצרני פסנתרים מפורסמים מברלין. הבכשטיינים, הוואגנרים ואחרים נתנו להיטלר להבין שהם רואים בו את האיש שנועד להציל את גרמניה. ובעזרתם הוא אכן הצליח. ב-1933 העם הגרמני בחר באדולף היטלר לקאנצלר, וההמשך ידוע.
וואגנר: "היהודים הם כמו פרעושים ופשפשים...אבל אנחנו מחסלים אותם"
העובדה הפחות ידועה היא שבניית הרייך השלישי הייתה מלווה לכל אורך הדרך במוזיקה של וואגנר. זה המקום לפנות לעוד אופרה שלו, "מייסטרזינגרים", אולי הפופולרית ביצירותיו. זהו סיפור על תחרות משוררים-זמרים בימי הביניים המתרחשת בנירנברג. לא בכדִי בחר וואגנר דווקא בעיר זו, שהייתה העיר החופשית הראשונה בגרמניה שעברה לדת הפרוטסטנטית. במשך מאות שנים היה אסור ליהודים להתגורר בה, והמלחין ראה בה את סמל הרוח הגרמנית. שלושת הגיבורים העיקריים של האופרה בת החמש שעות הם המשורר הלאומי-עממי הסנדלר האנס זקס (דמות היסטורית) ושני מתחרים על ליבה ויָדָהּ של אווה, בתו של ראש העיר: וולטר פון שטולצינג וסיקסטוס בקמסר. זה האחרון הוא פקיד, שוואגנר העניק לו תכונות "יהודיות" – כולל כיעור, כמובן. וולטר, לעומתו, המסמל את הרוח הגרמנית, זוכה בעזרת האנס זקס בתחרות. הוא זוכה גם באווה, שהרי הוא אביר ומוסיקאי מגזע טהור, ועליו להוליד גרמנים חדשים.
אופרה זו הייתה לכלי יעיל מאוד בתעמולה הנאצית. ב-1943 הביא היטלר חיילים ישר מן החזית לביירוית כדי לרומם את רוחם. בחירתו של היטלר בנירנברג לעריכת תהלוכות ענקיות של המפלגה הנאצית, כשהן מלוות במוזיקה של וואגנר, לא הייתה מקרית, כמו גם פרסום חוקי הגזע שלו בה. היטלר כתב: "כדי להבין מה זה נציונל-סוציאליזם צריך לקרוא את וואגנר." וגבלס כתב ב-1937: "ריכרד וואגנר לימד אותנו מה זה יהודי... וואגנר אומר לנו כל מה שאנו צריכים לדעת גם בכתביו וגם במוזיקה, שכל צליל בה נושם רוח גרמנית טהורה".
אלא שתרומתו של ווגנר להיטלר אינה מתמצית רק בכך שהוא היה לו נביא ומורה-דרך. כפי שראינו, יורשיו גם נטעו בצורר את הרעיון, שהוא זה שנועד להגשים דרך זו, והם אלה שסיפקו לו את האמצעים החומריים שאיפשרו לו לעשות זאת.
אחרי תבוסת גרמניה הנאצית במלחמה היה הקן הנאצי בביירוית בצרות. אומנם הפסטיבלים התחדשו, וביירוית צברה כוח והשפעה אדירה בעולם המוזיקה, אך בכל זאת הכתם נשאר. התעורר צורך דחוף בהלבנת הפסטיבל ובהלבנת וואגנר. ברור שאף אחד לא יכול לטהר את השרץ טוב יותר מיהודי.
והיהודים? הם הרי אנשים תרבותיים ותמיד אהבו את המוזיקה של וואגנר. אולי הם יסלחו למלחין הגדול ויהיו מוכנים להכריז שאין קשר בין המוזיקה שלו לשואה? הרי אין זה כל-כך קשה לא לרצות לחבר אחד ועוד אחד. צריך פשוט לעצום עיניים, להקשיב לצלילי "מסעו של זיגפריד בריין" ולשכוח שתפקידו של זיגפריד היה להרוג את היהודי מִימֶה. אולי הפרופ' למשפטים יורם דינשטיין, תומך נלהב בנגינת וואגנר בישראל, יסביר שהקשר בין וואגנר, מתכנן השואה, ובין הביצועיסט היטלר לא הוכח דיו מבחינה משפטית?
אכן ביירוית לא טעתה – היהודים השימושיים נמצאו, ובראשם אזרח הכבוד של "פלשתין", דניאל ברנבוים. בספרו כותב ד"ר גוטפריד וואגנר עליו ועל אשר פיש בסלידה כמעט בלתי מוסתרת. אבל מכיוון שאשר פיש מנצח כיום על אופרות של וואגנר בכל העולם, שלא לדבר על מר ברנבוים, יש להניח שמבחינתם הם, שיחשוב עליהם נינו של וואגנר מה שהוא רוצה.
ב-1878 אמר ריכרד וואגנר לעורך "Bayreuter Blatter": "יהודים הם כמו פרעושים ופשפשים. הם ישנם, זאת עובדה. אבל אנחנו מחסלים אותם, ואותם אנשים שלא עושים כך הם חזירים מלוכלכים". התליין היטלר הגשים את חלומו של האליל שלו, ריכרד וואגנר, להוציא אל הפועל גזר-דין מוות לעם היהודי – גזר דין שלו הטיף וואגנר במאמריו, אבל בעיקר במוזיקה שלו. האם גם אנחנו צריכים, יחד עם העולם כולו, למחוא כפיים לגזר-דיננו?
