כתמים שלִבני ומופז לא יוכלו למרֵק

אפשר, וצריך, כבר לומר: אם לא תהיינה בחירות כלליות, הממשלה הבאה שתקום תהיה לא לגיטימית מכל בחינה שהיא. מוסרית - היא תהיה לוקה בפגמים ובכתמים שלא ציפי ליבני ולא שאול מופז יוכלו למרֵק. לא יהיה בה מתום. כולה תהיה פצע וחבורה ומכה טרייה. וחוקית - אי-אפשר יהיה לומר עליה שהיא מבטאת את רצונו של רוב הציבור, שכן היא תישען על חברי כנסת שנבחרו במציאות שונה לחלוטין מזו של היום.

ראשית, קשה לשכוח את המלחמה הארורה ההיא נגד החיזבאללה שנסתיימה בתבוסה מחפירה. מי שישב ליד שולחן הממשלה בעת שנתקבלו ההכרעות בעניין זה, בוודאי צריך להיות חשוד כבעל שיקול דעת לוקה בחסר.

שנית, חלק מחברי הממשלה מטעם קדימה היו חברי ממשלה עוד בשעה שאריאל שרון קיבל את ההחלטה על הגירוש הגדול מגוש קטיף. כידוע, לאחר המלחמה סולקו מתפקידם כמה קצינים בכירים מאוד, לרבות הרמטכ"ל, שגירש אלפי יהודים מבתיהם "בנחישות וברגישות" והעמיד את צה"ל לרשות פוליטיקאים מושחתים. בד-בבד נאלץ גם מפכ"ל המשטרה, שמונה בידי צחי הנגבי (בתפקידו כשר לביטחון הפנים), לפנות את כיסאו. אחריותם של שני אלה לפיאסקו האדיר שהתרחש מאז בדרום בוודאי אינה גדולה יותר מזו של כמה מן המועמדים עתה לרשת את אהוד אולמרט.

ושלישית, יש לזכור את אהוד אולמרט. הוא עמד בראש המפלגה הווירטואלית המוזרה ביותר שקמה אי-פעם במקומותינו. אריאל שרון - האיש שזכה למעמד המפוקפק של "אתרוג" רק בגלל טירוף העשתונות שבו לקה בגוש קטיף ובצפון השומרון - הוא זה שהקים אותה לאחר שקושש מכל הבא ליד נפולת של נמושות. לנציגי מפלגה זו אין עתה לגיטימציה להמשיך ולהחזיק בקרנות המזבח כדי לזכות בעוד כמה חודשים של חסד. כמה מהם הייתי משליך לפח האשפה הפוליטי כבר מחר בבוקר.

לומר "אני נקי/ה" - תנאי הכרחי אבל לא מספיק

עכשיו צריך לומר לכל מי שמבקש להנהיג את המדינה היהודית בשנים שבהן ייתכן כי יוכרע גורלה: תחילה יש לקבל את אמון הציבור בקלפי, לנכש את כל העשבים השוטים מן הכנסת ולראות כיצד יוצאים מן המיצרים שאליהם נקלע הבית הלאומי של העם היהודי. ימים אלה הם בהחלט ימים טובים לחשבון נפש. לא בגלל מה שאירע ל'בית הראשון' ולא משום חורבן 'הבית השני' גם הוא, אלא בשל הרפיסות המנטאלית שפשתה ברבים מאיבריה של מדינת ישראל: זרועות הביטחון, מערכת אכיפת החוק, ובעצם איזה איבר לא?

מגילת העצמאות קבעה עקרונות יסוד שכיום מעוגנים בחוקי היסוד של מדינת ישראל. מייסדיה של המדינה היהודית הכריזו על הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל. לא דובר שם, ולא בשום מקום אחר, על "עם פלשתיני". גם לא דובר שם על כך שגבולותיה של המדינה היהודית יהיו "גבולות החלוקה", ולכן כל מי שמבקש כיום לוותר על שטחים שנכבשו ב-1948 או ב-1967 חוטא לאמת ההיסטורית ואף מטעה את הציבור מן הבחינה המשפטית. אף פעם לא היה ריבון אחר, זולת העם היהודי, בארץ-ישראל. לא הייתה מעולם "מדינה פלשתינית" ממערב לירדן - או ממזרחו. כך קובעת הצהרת בלפור, שזכתה בזמנה להכרה בינלאומית. גם כתב המנדט שניתן לבריטים כדי להקים בארץ-ישראל בית לאומי לעם היהודי קובע זאת. מכאן, שהשטחים שנכבשו בידי צה"ל ב-1948 או ב-1967 לא נכבשו מידי "מדינה ריבונית", אלא נתפסו מכוח הלגיטימציה שניתנה לעם היהודי להקים כאן את ביתו הלאומי; זה שעמד כאן אלפי שנים לפני שעמי אירופה ירדו מן העצים ביערות העד שכיסו באותן שנים את היבשת.

איני יודע מהי עמדתם של ציפי ליבני או שאול מופז בעניינים אלה, או כיצד בדעתם להתמודד עם הטענה שהיהודים הם בבחינת כובש זר בארצם-הם, אבל אני סבור שלפני שהם מבקשים להתייצב בראש הפירמידה השלטונית, עליהם לבקש את אמון הבוחרים בקלפי לאחר שישטחו בפניהם את משנתם. לא די לבוא ולומר "אני נקי" - זהו אומנם תנאי הכרחי, אבל לא מספיק.

ממי שלאחר הבחירות הכלליות יעמוד בראש המדינה שלי, אני רוצה הרבה-הרבה יותר.