השבוע קראתי שני מאמרים שמחדדים את אשר אני אומרת תמיד - " דיאטה זה דבר מאוד משמין!" כבר שנים אני מסבירה לאנשים שדיאטה זה דבר משמין.
כאשר מגבילים אנשים, שמים להם הגבלות רבות, כל הסיכויים שייעשו להם חסכים רבים, שלא יצליחו לעמוד במסגרת המגבלות הללו לאורך זמן. ומה אחר-כך? מה גם שכאשר מגבילים אדם רבות, הוא מתחיל להרגיש "לא בסדר!" וזה קטע עצוב כי כאשר אדם מתחיל להרגיש לא מסוגל, לא בסדר, לא יוצלח - הדבר מוביל אותו למקום מאוד לא בריא. כאשר הוא מפסיק להאמין בעצמו - יהיה לו קשה לעשות משהו למען עצמו. להיות חזק, להיות בשליטה זו משימה לא קלה. לפעמים נשברים מעט וזה לא אסון, זה טבעי, זה בסדר! זה בפירוש לא מגדיר את האדם כלא יוצלח או כלא בסדר.
הרבה מאיתנו, אנשי המקצוע, תורמים רבות להשמנה מצד אחד ולהפרעות האכילה מצד שני - הכיצד? המון דיאטות, המון הגבלות. אם ילד גדל עם הורה שמעיר לו כל הזמן לא לגעת באוכל משמין, וכשהילד עולה מספר קטן של קילוגרמים ההורה מריץ אותו לדיאטנית וזו מעמיסה עליו איסורים, מודיעה לו מה לאכול, ואם הילד טועה או נשבר ואוכל משהו שכאילו אסור הוא מתחיל להרגיש "לא יוצלח", "חסר אופי" וכד' אם במקרה אותו בעל מקצוע לא לקח בחשבון שיש פה ילד, אדם עם רצונות, רגשות, תאווה לטעמים שונים, חברים, מסיבות וכד', או לחילופין, אני מכירה גם בעלי מקצוע שמחייבים בני גיל העשרה (גיל מאוד רגיש), לרדת 8 או 9 ק"ג בחודש ואחרת הוא מפסיק ללוות אותם, רבים מקבלים את המסר הנוראי שירידה במשקל זה רק עניין של כוח רצון, העבירו להם מסר של "קח/י את עצמך בידיים", אתה חסר אופי וכד'.
איך עשו זאת? קבעו מטרות של משקל, הרבה פעמים מאוד קשות להשגה, לא ריאליות. קבעו את טבלאות המשקל (שיש להוציא מחוץ לחוק!), ואת נוסחאות ה-BMI שהפכו לפופולריות, וכך גרמו לאנשים ששקלו אולי מעט יותר ועדיין הרגישו ונראו טוב, להרגיש אשמים. ומי בעצם החליט שרק במשקל מסוים אנחנו "בסדר"? יש אנשים שלעולם לא יגיעו למשקל הרצוי בטבלאות ובנוסחאות, אבל בכל זאת בין 50 ק"ג ל-150 ק"ג יש כמה דרגות ביניים טובות, בריאות ומציאותיות.
אם בדור שלי התחילו דיאטה בצבא, הרי היום ילדים (בעיקר בנות, אבל גם בנים מצטרפים למעגל הנוראי הזה) רוצים לרדת במשקל כבר בגיל 8-7. אני רק מקווה לטובתם שיתחילו את התהליך אצל איש מקצוע שפוי וסלחן, שילמד אותם קודם לאהוב את עצמם.
על-גבי המכונית שלי היה שלט של מקצועי. על גבי השלט היה גם מספר הפלאפון שלי. מדי יום הייתי מקבלת טלפונים: האם אני מטפלת גם בילדים. אני מסבירה לאותם הורים שאני לא מקבלת ילדים, אך מקבלת את הוריהם, כי הרי הם אחראים על כלכלת הבית, על מה שנכנס הביתה ורק הם יכולים, אולי, לפתור את הבעיה ולא בדיבורים אלא במעשים - לרוב אותם הורים נעלמים לי, כי הרי הם יצטרכו להיות בעלי השינוי. להתאמץ מעט. לא?
אם בכל זאת מרגישים שיש צורך בהתערבות בעל מקצוע, יש לחפשו ביסודיות. ה"מפחידים" אותי ביותר הם אלו שמבטיחים הבטחות מוגזמות. אם מבטיחים ירידה של 10 ק"ג ב-10 ימים, כדאי לברוח ומה שיותר רחוק! הרי אי אפשר לרדת כך אלא אם שוקלים 300 ק"ג חס וחלילה.
אם מבטיחים ירידה ללא כל מאמץ, ללא שינוי בהרגלים, אין לזה כיסוי. אם שומעים אותם אומרים הרבה פעמים - אסור-מותר - זה לא מתאים. אין אסור מותר, יש רק בחירה בין מה מתאים לי יותר לבין מה מתאים לי פחות.
אם המטפל מתחיל עם מה לא לאכול, נא לברוח! זה מקבע בעולם של דיאטות של אסור ומותר. צריך להבין שהכול מותר, זה רק עניין של כמויות. אין מאכל משמין, יש כמות משמינה.
התייחסות לנקודות השבירה. דווקא כשקשה, אנחנו זקוקים לתמיכה ועידוד. הערות כמו "מה קרה לך? איך העזת, לא יכולת להתאפק?" הן לא נכונות ולא מתאימות. הרי כל תוכנית שינוי מלווה במעידות ויציאה מהמסגרת. תהליך של שינוי מזכיר לי תמיד את ריקוד הטנגו - 2 צעדים קדימה ואחד אחורה! אם נכעס כל פעם שנצעד מעט אחורה - הרי שלא נצליח להגיע לשום מקום. המטפל חייב להסביר לאדם שעליו לקחת על עצמו מטרות ריאליות. לגבי משקל מטרה, קצב ירידה וכו'.
התוכנית נותנת כלים לחיות בשלום עם האוכל ומאפשרת להמשיך בשגרת החיים. דרכה אנו לומדים לבנות את התפריט האישי - הרי לא יתכן שאותו תפריט יתאים לכל אדם. המנחה צריך לתמוך, לעודד, לכוון, לאתגר, להצביע על טעויות אפשריות, אבל לעולם לא לבקר או לשפוט. השקילה היא לא העיקר. השינוי הוא המטרה.
