מאת ראובן לייב
טיול-שורשים יהודי, יוצא-דופן, לא באתרי ההנצחה ולא בגטאות, מביא אותנו הפעם לעיירת-רפאים נידחת בגרמניה, שמקומה לא יכירנה על מפת התיירות: שופפלוך (שני ציירה מתחת לאותיות הפא). מיקומה: שעה ומחצה מפרנקפורט, ומן הסתם רק יהודי פרנקפורט יודעים ללחוש את שמה מפה לאוזן.
בשופפלוך התגוררה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, קהילה יהודית ענפה, שתור הזהב שלה היה עוד בימי הביניים, ומניינה הגיע עד כדי שליש מבני המקום. גאוות תושבי העיירה על שהיא לא הושחתה בליל הבדולח, ובבית הקברות היהודי המקומי ניצבים כיום כ-7000 קברים מסומנים, שהמוקדם בהם הוא משנת 1620.
ערב מלחמת העולם השנייה נמלטו היהודים משופפלוך, אך המשיכו להטביע את חותמם על תושביה הנוצריים של העיירה, עד עצם היום הזה, והכל בזכות...שפתם המסתורית, "לחודיש". לא היתה זו אלא שפה של "קומבינות - תערובת מוזרה של מלים באידיש ובעברית, ששימשה את תושבי העיירה, בעיקר סוחריה, נוצרים כיהודים, עד ערב המלחמה ממש.
לשון הקודש
"לחודיש", שיש אומרים כי פירושה אינו אלא "לשון קודש", נוצרה בתקופת תחום המושב של ימי הביניים. היא נהגתה בפני דובריה בשופפלוך, כשפה חיה, לצורך עסקיהם המשותפים כסוחרים. הם נהגו לדובבה ביניהם מאחורי גבם של סוחרים מעיירות שכנות, ובלבד שאלה לא יבינו את ה"קומבינות" ביניהם. מטבע הדברים הייתה השפעתה על התושבים המקומיים בלתי נמנעת, עד עצם היום הזה. אלה אימצו את אוצר המלים של לשון ה"לחודיש", כמו: "מכשי'פלה", שהיא המקבילה היצירתית למלה העברית "אשתי"; "כיילף" זה כלב; ויים" זה יין; "שופל" זה שפל, "בוסר" זה בשר; "משפוחה" היא משפחה; "מלמד" זה מורה; "שופט" זה ראש העיר (עד היום!) "מזל דוף" זה מזל טוב; "טומא" היא טומאה, וזאת, הפלא ופלא, למרות שתושביה של שופפלוך הם נוצרים; אבל "נקייפה" היא, משום מה, נערה נוצריה. ויש גם מלים שמשותפות ל"לחודיש" ולעברית, כמו: "מים" הם מים; "רופא" נשאר רופא; "לחם" זה לחם; "בוקר" זה בוקר; ו"ערב" נותר ערב.
כיום עדיין דוברים את שפת ה"לחודיש" קומץ קשישים נוצרים, היודעים לדקלם, באורח שוטף, את כל הביטויים השגורים בשפה זו ונהנים להשמיע אותם באוזני מי שרק רוצה לשמוע. הם גם יודעים להגות את כל האלף-בית העברי, אם כי במבטא גרמני כבד.
כל מאמצי השימור של שפת ה"לחודיש" - בקורסים, בבתי-ספר ובחגיגות - לא הניבו עד כה פרי, אבל בבניין המועצה המקומית ניתן, עדיין, לקבל חומר שוטף על "שפת הקומבינות", לתאם מפגש עם דוברי השפה, ואפילו לשאול מפתח לבית הקברות היהודי המקומי.
ראובן לייב
