אנו מצויים עתה בין העונות. העונה שחלפה שבה נאמרו מילים יפות, מילים מבטיחות לכולם: לנכים, לניצולי שואה, לסטודנטים, לנשים עובדות, לגמלאים ולעוד שכירים, מהם שחיים בעוני ובמצוקה. והעונה הקרובה, לקראת הבחירות שיבואו, שבה ימטירו גשם נדבות במילים בכול התחומים: בתחום הכלכלי, המדיני, החברתי, הביטחוני. הצד השווה שבין העונות, נכון יותר "בין המצרים" הוא שאלה מילים חסרי ערך, מילים נבובות, מילים שקריות. וזה כולל אלה שמוכנים לשים יד על התנ"ך ולהישבע שלבחירות לא תהיה כל השפעה על תקציב המדינה. אנו כל כך התרגלנו למילים האלה, כמי שמתרגל לאיזה מום שיש לחיות איתו. אינני יודע מה גרוע ממה: מילים פורחות, חלולות, או ה"קיום- יחד" איתI בחברה הישראלית.
"זאת הייתה יכולה להיות הרמוניה מושלמת לו המילים והמעשים היו צועדים יד ביד" - כתב מושל המשָלים הידוע ז'אן דה לה פונטיין (1621-1695). הסופר ג'וזף קונרד היה אף בוטה יותר במילותיו: "מילים הן האויב הגדול ביותר של המציאות"/ חז"ל אמרו "מאי דאמרי אינשי"- מה אומרים האנשים: מילה בזוז, שתיקה בתרי. היום היו אומרים מילה בשקל-שתיקה באלף.
מילה היא לא רק אמצעי בקומוניקציה שבלעדיה לא היו מתאפשרים חיי קהילה, תרבות, חברה ובעצם הכול שמיחד את בני אדם מחיות, שגם להן אמצעי קומוניקציה אך לא שפה, לא מילים. מילים יש להם משמעות רחבה ביותר בחיי היום יום ובעיתות הרי גורל. מלחמה גם אם היא מתחילה בשדה הקרב מלווה במילים, כמו המאבק המזוין האחרון בין גאורגיה ורוסיה. קץ למלחמה מוצא ביטוי בהצהרות, בהסכם שהוא מילים. מילים, הם חוזה, כתובה, נטילת אחריות. ביפן למשל אם מילה היא ביֶין, שתיים- במאה. זאת תרבות המילים ביפן.
בשעתו כאשר ישראלים "גילו" את יפן, אנשי עסקים אשר ניהלו משא-ומתן קשוח עם היפנים, והיפנים הנהנו, הצד הישראלי יצא בהרגשה, שהנה אנו על סף עסקה. עד שגילו בדרך הקשה שהיפני מהנהן כאשר הוא מבקש ליתן כבוד לזולת, בכך שהוא שומע. הוא כולו קשב והנהון הוא הסימן לכך. אשר לעסקה, זה סיפור אחר לגמרי. רק לאחר משא-ומתן מייגע, כאשר היפני אומר: כן. המילה הזאת שווה הכול. היפני מתייחס בכבוד רב למילה. בראש וראשונה למילה שלו עצמו. ביפן, מילה היא אחריות.
זכור לי כי בעת ביקור בטוקיו, רעייתי ואני הסתובבנו בחיפוש אחר אתר מסוים, וקשה היה להתמצא, לא רק בהעדר שילוט בשפה מובנת אלא גם בגלל שרוב היפנים לא היו דוברי אנגלית, בעצם שום שפה זרה.
בכל זאת ניגשנו ליפני בלב ה"גינזה" בטוקיו ושאלנו אותו למקום האתר. הוא ביקש מאיתנו להמתין רגע. הוא ניגש לקיוסק סמוך, קנה מפה באנגלית, הביא לנו אותה וסימן את המקום שעלינו להגיע. הודינו לו יפה בקידה, כמקובל, וצעדנו שמחים על המידע. בקושי התרחקנו כמאה מטרים ואנו שומעים מאחורינו צעדי ריצה. האיש שלנו ביקש אלף סליחות, והושיט לנו מפה אחרת, הפעם ביפנית, עם סימון האתר.
מה שלא עלה בדעתנו, עלה בדעתו. הרי אם אנו נָראה ליפני מפה באנגלית הוא לא יבין. ביפנית יבינו. המסקנה שלי הייתה שהיפנים מתייחסים ברצינות למילה שלהם, לאחריות שלהם גם במצבים משונים מוזרים ולכאורה פחותי ערך.
הקצה השני של הקשת
אפשר והיפנים בעניין זה, כמו בהרבה עניינים אחרים, מצויים בקצה אחד של הקשת, אבל אנו, הישראלים, ללא ספק נמנים עם אלה שנמצאים בקצה השני. פעם כאשר הופעת בפני פקיד, אפשר והוא היה חמור סבר, דימוי של מנופחות, של חשיבות עצמית. אבל כאשר הוא נתן את מילתו, אפשר היה לצאת ממנו בהרגשה שהוא יטפל בנושא. לחלופין, היו אנשים בשירות ציבורי בעלי סבר נעים שהבטיחו לך שהכול יהיה "בסדר". בעצם, יותר משזאת הייתה הבטחה, זאת הייתה איזו תקווה, איזו משאלה: העניינים לבסוף יסתדרו. היום זה לא זה ולא זה. חיוך על שפתיים, פרסומת למשחת שיניים. לא רק שיהיה בסדר, אלא באת לאדם הנכון עם הנושא הנכון והדברים לא רק יסתדרו אלא היא, או הוא, יראו לכך שיסודרו. עד שאתה מגלה שהכול הבל פה - שמכרו לך שקרים במפגיע.
לא אפרט את מספר המקרים ולא אזהה את הפקידים הבכירים מאוד שאיתם נפגשתי ואשר מהן יצאתי בהרגשה שהייתה לי אוזן קשובה מאוד, האנשים הבינו את הסוגייה לפרטיה ואני יכול להיות סמוך ובטוח כי לא רק יהיה המשך, אלא שיש כול הסיכויים שהסוף יהיה טוב, משביע רצון. לקח לי קצת זמן, הנאיבי שבי, לגלות שזה קרקס, אחיזת עיניים, ומי שיוצא פראייר זה אתה שנכנס למופע חינם אין כסף ויוצא קורן מנחת. אבל עניינים, כבדי משקל או קלי משקל, שבהם עוסקים הבריות מצד אחד ומשרתי ציבור מצד שנים, הם לא קרקס. זאת לא במת תיאטרון. זאת בימת החיים, שבה אתה האזרח ממלא גם תפקיד הלקוח וגם המרומה. להם, אנשי הציבור או שליחיהם, אין בכך כל חידוש. הם רגילים לזה. זאת ההצגה שלהם על בימת השרות הציבורי. הם מוכרים לך יחצנות, כמו שיחצנים מוכרים דימוי. ההבדל הוא שמצד אחד האחרונים פועלים בשרות עצמי אבל הם מקבלים הרבה כסף ואתה מקבל, לעתים קרובות, את התמורה. כאן- לא.
המילים הם כסות לפרסומאים כדי למכור, בין היתר, זבל ליחצנים, כדי לשווק פוליטיקאים צבועים, לפקידים בכירים כדי להונות, לפובליציסטים, כמוני, כדי לומר שיש גם צד שני למילים. צד חלש מאוד - לצערי. אני מודע שזאת הכללה, ותמיד יש חריגים גם בשרות הציבורי, אבל הם אכן חריגים.
מילים כבומרנג
דוגמה טרייה לשימוש הלא נכון בכלי ששמו מילים. לשר הביטחון יצאו מוניטין כאדם חכם ומבריק. ובאמת בדרך כלל הוא נהג לפי האמירה "סייג לחכמה שתיקה". גם לאמירה הזאת יש סייג. עד שבאו יועצים, מחוגו או יועצים בשכר, ואמרו לו שהוא צריך להיות יותר נגיש, יותר זמין, קירנשבאום ולונדון, ובייג'ין ועוד, ולפתוח את הפה. וברק פתח אותו. גם אם מדובר בשר ביטחון רצוי שהפה יפיק מרגליות ולא יפעיל חצציות. חבל. בתורת השכנוע ההמוני אתה חייב ראשית כול להציג את הקבלות שלך ורק אחר כך את חסרונן אצל היריב. וגם אז בצורה שלא תהפוך את היריב למושמץ, ולמושפל, שיזכה אותו באהדה רק בשל כך. ואם מדובר ביריבה, כמו ציפי לבני, על אחת כמה וכמה.
השתלחותו של ברק בציפי לבני, במיוחד במילים שבהן בחר, חוסכת מן המועמדת לראשות קדימה הרבה עמל ויחצנים. הנה, מי שמע באחרונה את הדברן הגדול, מנהיג הליכוד ביבי נתניהו. כאשר תותחים כמו ברק רועמים, מוזות כמו ביבי שותקות. זה הכלל. גדולתו של נתניהו היא לא במנהיגותו. בה כבר נתנסינו, אלא במילים. הוא יודע כיצד לברור אותן, מתי להשתמש בהן ומתי לחדול.
אבל, זאת היא דוגמה מקרית בלבד, גם היא נפלה לי כאפיקומן, שכן מסגרת ההתייחסות שלי היא השימוש הנלוז במילים, לא ביפי או בכיעור שבהן אלא בנסיבות. שימוש במילים לשווא. לתת למישהו ההרגשה שדברים נעשים כאשר אלה לא נעשים ולא ייעשו.
מילים בשטף
זה חל גם על אישים שלא בשרות הציבורי אך במסגרות פרטיות: אנשי עסקים, מסחר, ממון, מסגרות בתחומים שאינן קשורות להיבט העסקי, כמו תרומות, לדוגמה, וזה חל לא על כולם אבל כמעט על כולם. עשירים שהתעשרו יותר, עניים שהתעשרו, ותיקים מכובדים, דורות ראשונים ודורות המשך של ניצולי שואה, בין השאר, שלגבי האחרונים אני בוש ונכלם. הבטחות שווא.
גם אם מדובר באזרח בודד, הרי בשבילו זה לא רק איבוד זמן אלא תסכול, המתנת שווא לתשובה ומפח נפש כאשר העניין לא מסתדר. אבל מדובר בצבורים שלמים. ניצולי שואה, נכים, קשישים, נוער במצוקה, נשים מוכות וכיוצא באלה. מבטיחים להם, אז הבטיחו. "הכול דיבורים" כבתוכנית ברשת ב' וכפי שיצחק רבין אהב להזכיר בהקשר אחר.
הממשלה הבטיחה לכבד את המלצות ועדת השופטת דורנר בנושא ניצולי השואה. אלמלא השופטת דורנר שהפעילה "טיפול נמרץ", כולל מכות חשמל והנשמה מפה לפה, ההבטחה הייתה נמוגה. הבכירים אכן הודיעו רק לפני שבועיים, שהם מתכוונים "לכבד" מתי שהוא את ההמלצות. אולי מי מכם יופתע לשמוע איזה פרוש יש למילה הזאת.
כאשר הייתי כתב בארה"ב בתי ראומי, בת החמש, למדה
ב-Manhattan day school, בית ספר יהודי אורתודוקסי. מכיוון שבאה לארה"ב כילדה קטנה היא מהר מאוד שכחה את העברית ולמדה "עבריס".על השאלה "מה למדת היום"- השיבה "לכובייד את הריצפו"(לכָבֵד את הרצפָה) כלומר לשטוף אותה. ככה מכבדים הבטחות, ככה מכבדים אצלנו מילים. שטף. הרצפה נקייה, האווירה מזוהמת.
