מרגרט תאצ'ר ישראלית?

"לבני. שם שהוא מוסד" הייתה סיסמת קמפיין הפריימריז של עו"ד לבני ב-96'. לאחר הפסדה המליץ אביגדור ליברמן לנתניהו למנותה למנכ"לית רשות החברות. הרשות ולבני האנונימית הועברו הרחק משר האוצר מרידור למשרד רה"מ, שם פעלה במרץ שנתיים וחצי "המפריטה הלאומית", כפי שכונתה אז.

שכר ההפרטה הוא ההפרטה עצמה

תקופה זו נודעה עם השנים לשמצה, בעיקר בשל המחירים הנמוכים בהם נמסרו נכסי מדינה לציבור מצומצם של אילי הון. "המחירים שלהן יזכו החברות הממשלתיות שיופרטו חשובים פחות מעצם ההפרטה. שכר ההפרטה הוא ההפרטה עצמה"' אמרה לבני לאחר כניסתה לתפקיד והחלה לירות בכל הכיוונים: בזק, חנ"ל, פועלים, כי"ל, בז"ן, אל על, בסס"ח, חברות שיכון ופיתוח עירוני, חברת החשמל, תע"ש, תש"ן, ועוד ועוד; נדמה כי אין גוף ממשלתי שלא הוכן ביסודיות להפרטה בתקופתה. זרעי הסופה נקצרו אח"כ.

חיפוש בתאריכים 99-96 בארכיון גלובס מעלה ציפי לבני שונה מזו המוכרת כיום - לוחמנית וממוקדת יותר בויכוחים עם יריביה האידיאולוגים. מתבטאת ישירות אל עצם העניין. שלל הצהרות בנוסח: "אי אפשר להסתכל רק על טובת העובד בהליך ההפרטה. צריך לשים דגש על האינטרס הכולל של המדינה בהפרטה. בלא מעט מקרים, סוגיית אי הוודאות של העובדים היא טעות אופטית, ובעיני היא לא שיקול אם להפריט או לא". לבני מרבה לבקר את מניעי העובדים ומפגינה התמצאות בנושא, אולי מנסיונה כמתמחה לדיני עבודה במשרד נ.פינברג ושות', עו"ד שבין לקוחותיו גדולי המעסיקים במשק.

ממשלות שרון ואולמרט

ב-99' הפנתה לבני את גבה לנתניהו וחברה לאולמרט. בקושי נבחרה למקום המשוריין לנשים והתקשתה להתבלט. לוחמנותה הופנתה עכשיו אל ברק בפרשת העמותות (תיק שנסגר בדממה תקשורתית בשבוע שעבר ע"י הפרקליטות, בפעם השנייה). ב-2001 כבר תמכה בשרון והחלה בנסיקה בליסטית, משרת הסברה, דרך פיתוח אזורי, חקלאות, קליטה, בינוי ושיכון, משפטים וחוץ.

את תקופת ישיבתה של לבני בממשלות שרון ואולמרט אפשר לחלק לשניים: הלוחמנות הממוקדת לפני מפץ ההינתקות במחצית 2004, והממלכתיות לאחריו. בתקופה הראשונה המשיכה לבני להפגין את אותה אידיאולוגיה כלכלית, באותה חדוות יצירה: היא הייתה השרה הממונה על הפרטת שוק התקשורת הפנים-ארצית, טיפלה בתחום השקעה פרטית בתשתיות, במכרז ערוץ 2, המשיכה בנסיונות לשינויים במשק החשמל, הפרטת הדיור הציבורי, ועוד ועוד. האמירה הנפוצה כי לבני אינה מציגה מספיק קבלות על עשייה נכונה, אך מקבלת כאן משמעות אחרת: לא יהיה זה נבון להציג עשייה מסוג כזה לבוחריה המוקסמים.

על התקופה הממלכתית נכתב רבות, על הניטראליות הנצחית והפרגמטיות, תמיד במרכז הקונצנזוס החמים. התהיות על קנקנה עולים דווקא מאי-עשייתה, הפעם בהקשר הכלכלי; שורה של שרי אוצר, אשר בפיהם חמלה אך בתקציביהם נתניהו, ישבו בשלווה ליד לבני בממשלה, בטוחים בתמיכתה.

ערכי הליברליזם הנעלים של מהפכות צרפת ואביב העמים נחטפו פעמיים: בסוף המאה ה-19 ע"י כלכלני החצר של ה"ברונים השודדים", ובשנות החמישים ע"י מילטון פרידמן, אביהם הרוחני של ניקסון, רייגן, תאצ'ר ונתניהו. הנאו-ליברליות מקדשת את זכות הקניין והאבולוציה החברתית, אך זונחת מרכיבים לא רצויים בדמוקרטיה, בהומניזם ובסולידריות, אלה שמחללים את הקדושה העליונה: תחרות חופשית מכל פיקוח. שימוש מסולף כזה במושג ליברליזם מופיע על פתקי ההצבעה של שינוי וקדימה.

חורשי טובתה של לבני עמלים עבורה בימים אלה ומייחלים להנהגתה. רובם לא היו עוטפים כך את שרגא ברוש או נחמיה שטרסלר, כבודם במקומם מונח. הם כנראה גם לא תומכים בהפרטת בתי סוהר ובעמידת קופאיות בשבת. שרת החוץ ציפי לבני אינה מציגה אידיאולוגיה כלכלית סדורה, אך עברה הקרוב מעורר חשש כבד. לא נותר אלא לתהות אם הפכה עמדותיה ופנתה לשמאל המתון גם בתחום קיומי זה, או שהנוקשת בפתחנו היא מרגרט תאצ'ר הישראלית. נטל ההוכחה עליה.