לכל אורך פסק הדין הארוך והמנומק של השופטת אילה פרוקצ'יה בעניין אונגרפלד, בולט הקושי של השופטת להתמודד עם אמת אחת: מה דינו של מי שחושף שחיתות אמיתית של עובד ציבור. כלומר, מה דינו של מי שחושף לעין השמש הוכחות לכך שעובד ציבור מסוים הוא אדם מושחת שסרח ומעל בתפקידו.
השופטת פרוקצ'יה משלמת בפסק הדין מס שפתיים ארוך וכבד לחופש הביטוי והביקורת: כך למשל היא מדברת על כך ש"הזכות לחופש ביטוי משרתת את תכלית גילוי האמת בחיים החברתיים".
והיא מוסיפה ומדברת על כך ש"הביטוי החופשי מהווה אמצעי בקרה ופיקוח טבעי ויעיל על רמתם המוסרית והמקצועית של נושאי משרות ציבוריות".
והיא גם קובעת ש"החשיפה לביקורת והחשש מפניה יוצרים מנגנונים טבעיים ובריאים של זהירות עובדי ציבור מפני סטייה מן השורה, והקפדה על כללי מינהל תקין".
והשופטת פרוקצ'יה אפילו קובעת שלחופש הביטוי והביקורת כלפי עובדי ציבור "עשוי להיות ערך ממרק ומחטא", והיא ללא ספק מתכוונת בדברים אלה לדבריו של השופט ברנדייס על אור השמש כמכשיר החיטוי היעיל ביותר.
אלא שכאמור, כל הדברים הנשגבים הללו הם לא יותר ממס שפתיים עקר, שהשופטת משלמת לתדמית הליברלית והנאורה, כביכול, שהיא מבקשת לייחס לעצמה ולעמיתיה.
כי בשורה התחתונה השופטת פרוקצ'יה מאלצת את חושף השחיתות לזחול, ביחד עם השחיתות שחשף, בתוך המחילות האפלות שיועדו לכך על-ידי השלטון, ולהביא בשקט בשקט את דבר השחיתות אל הרשות המוסמכת כדי שזו תטפל בדבר.
במילים אחרות, עם כל הכבוד לאור השמש המחטא, אתה האזרח תכבס את הכביסה המלוכלכת שלנו במרפסת האחורית החשוכה המיועדת לכך, ואם תעז לחשוף את הכביסה המלוכלכת הזו לעין השמש, כלומר בתקשורת, אתה עובר בכך עבירה פלילית - ללא קשר לאמיתות דבריך.
כי השופטת פרוקצ'יה קובעת שהשאלה אם האזרח משקר, או שהוא דובר אמת ומביא הוכחות לשחיתות של עובד הציבור, שאלה זו אינה רלוונטית לעניין העבירה הפלילית של העלבת עובד ציבור. וכעולה מדברי השופטת, אחת היא לעניין העבירה הפלילית "בין אם יש בביקורת המוטחת ממשות לגופה, ובין אם לאו".
ומה שיותר מביך: השופטת פרוקצ'יה קובעת כי הדרך היחידה לטפל בשחיתות שנחשפה היא אך ורק בהגשת תלונה אל הגורמים המוסמכים, וכדברי השופטת (ציטוט): "שאלת האמת או השקר (של השחיתות הנטענת) אמורה להתברר לא בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה המוגשת כדין לרשויות מוסמכות, כשהיא מנוסחת כדבעי, בדרך כנה ואדיבה".
במילים אחרות, השופטת פרוקצ'יה קובעת, שכאשר האזרח חושף שחיתות, הדרך היחידה הפתוחה בפניו היא להגיש תלונה לרשויות המוסמכות, ואם הוא יקדים ויפרסם הפרטים - גם אם הם נכונים - בכלי התקשורת, או אז הוא עובר בכך עבירה פלילית.
אור השמש המחטא
תשעים וארבע שנים תמימות נאלצנו להמתין מאז דבריו האלמותיים של השופט ברנדייס על אור השמש המחטא, ועד שזכינו לפסק הדין הזה של בית המשפט העליון שלנו, שלמרות פסקי הדין הנאורים שלו - רואה באור השמש אוייב מסוכן מאין כמותו.
אומרת השופטת פרוקצ'יה: "האשמת שוטר בשיתוף פעולה עם עבריינים, בדומה להאשמת שופט בשחיתות או בלקיחת שוחד, הם מעשי העלבה כלפי עובדי ציבור הפוגעים בגרעין הקשה של תפקידם, והמערערים את מקור סמכותם המוסרית כלפי הציבור".
ואנחנו שואלים: נניח שבכל זאת יש שופט פלוני שלוקח שוחד וקיימות הוכחות חותכות לכך. ובכן, מה בדיוק מערער כאן את מקור סמכותו המוסרית של השופט? חשיפת מעשה השוחד, או העובדה החותכת שהשופט לוקח שוחד? הייתכן, ששופט הלוקח שוחד הוא בעל סמכות מוסרית לשפוט, ורק חשיפת המעשה היא זו שנוטלת ממנו את הסמכות המוסרית? כנראה שבבית המשפט העליון שלנו - הנאמן לעמדתו שהאמת אינה רלוונטית - הכל יתכן.
וממשיכה השופטת פרוקצ'יה וקובעת: "באמירה כלפי שוטר שהוא משתף פעולה עם עבריינים יש כדי לפגוע בליבה העמוקה ביותר של כבודו במילוי תפקידו. יש בכך כדי לערער על טוהר מידותיו של השוטר, לפגוע במידת הגינותו במילוי תפקידו, ולהציגו כמי שמנצל את מעמדו הציבורי ואת סמכויותיו כדי לעשות יד אחת עם גורמים עברייניים, שכלפיהם פועלת המשטרה ושוטריה ללא לאות".
עינינו הרואות: השופטת פרוקצ'יה יוצאת מנקודת הנחה, כמעט אקסיומטית, שהשוטר הוא אדם טהור מידות והגון, ושהמשטרה פועלת כלפי גורמים עברייניים ללא לאות. כל זה טוב ויפה, אבל זה לא עונה לשאלה מה דינו של שוטר ששובר את האקסיומה הזו, ובמקום להיות הגון וטהור מידות, יש לגביו הוכחות שהוא משתף פעולה עם גורמים עברייניים? האם, אליבא דשופטת פרוקצ'יה, גם שוטר כזה זכאי להגנה על ה"ליבה העמוקה ביותר של כבודו"?
ועוד קובעת השופטת פרוקצ'יה: "האשמת עובד ציבור בשחיתות מידות, ובשיתוף פעולה עם גורמים פליליים שכנגדם הוא אמור לפעול במסגרת תפקידו, אינה מצויה בגדר רף הסיבולת שעובד ציבור נדרש להפעיל בגדרי תפקידו".
ואנחנו שוב מנדנדים: מה על מצב שבו יש בידי האזרח הוכחות לכך שלא רק שעובד הציבור אינו פועל נגד גורמים פליליים, אלא שהוא אף משתף עימם פעולה?
ובכן, למה בית המשפט העליון - הנאמן לעמדתו שהאמת אינה רלוונטית - מתעקש להגן על רף הסיבולת של עובד ציבור - גם במקרה שיש לגביו הוכחות חותכות, שהוא משתף פעולה עם גורמים עברייניים?
השופטת פרוקצ'יה עורכת בפסק דינה משפט משווה - דבר מבורך כשלעצמו - ומביאה, בין היתר, אסמכתאות מפסקי דין של בית הדין של האיחוד האירופאי לזכויות האדם הנוגעים לסוגייה של העלבת עובד ציבור. השופטת מביאה את פרשנותו של בית הדין לסעיף 10(2) של האמנה האירופית לזכויות אדם.
כך למשל, באחד מפסקי הדין, שהשופטת מביאה כאסמכתא, קובע בית הדין האירופאי כי: "תובעים ציבוריים הינם חלק ממערכת שלטון החוק, וככאלה עליהם ליהנות מאמון הציבור. משכך, יש להגן עליהם מפני האשמות בלתי מבוססות".
ובפסק דין נוסף שהשופטת פרוקצ'יה מביאה כאסמכתא קובע בית הדין האירופאי כי: "בתי המשפט זקוקים לאמון הציבור, ועל כן מוצדק להגן עליהם מפני מתקפות בלתי מבוססות".
עינינו הרואות שחור על גבי לבן: בית הדין האירופאי קובע שיש להגן על עובדי הציבור מפני האשמות "בלתי מבוססות".
במילים אחרות, בשום מקום בית הדין האירופאי לא אמר - ואף לא רמז - שיש להגן גם על עובדי הציבור שיש לגביהם האשמות שהן כן מבוססות, והדברים ברורים ומדברים בעד עצמם.
ובהקשר לאסמכתאות האירופיות חשוב להדגיש, שהשופטת פרוקצ'יה קובעת כי: "יש דמיון בגישת משפט האיחוד האירופאי לגישת המשפט בישראל בסוגיה שלפנינו".
הנה כי כן, למרות הכל בית המשפט העליון - כעולה מפסק הדין בעניין אונגרפלד - אינו מבחין בין מי שמעליל שקר על עובד ציבור, לבין מי שברשותו הוכחות חותכות לכך שעובד ציבור הוא מושחת שסרח ומעל בתפקידו.
כי בשורה התחתונה, בית המשפט העליון קובע כי גם מי שבאמת חושף שחיתות, ומפרסם החשיפה, על הוכחותיה, בכלי התקשורת - הוא עבריין פלילי.
טוב הייתה עושה עובדת הציבור אילה פרוקצ'יה אילו נחלצה לרגע מתוך עולמם הצר של עובדי הציבור, ומפנימה באמת את הרעיון הגלום באור השמש המחטא של השופט ברנדייס.
אילו עשתה כן, הייתה השופטת מבחינה על נקלה - בהקשר לפרסום מעשי שחיתות - בין עובדי ציבור צחים כבדולח וישרי לב הממלאים את תפקידם ביושר ובנאמנות, לבין עובדי ציבור הראויים להוקעה ציבורית ומיידית - בהיותם מושחתים שיש לגביהם הוכחות שסרחו ומעלו בתפקידם.
על-אף שמדובר במתחם בעל ערך היסטורי ואדריכלי רב, המתחם נמצא מזה שנים במצב של הזנחה מבישה
