חוסננו הלאומי בצל האיום האירני

מדינת ישראל, לאחר מלאות שישים שנה להיווסדה, היא מדינה שיש הרבה סיבות להתגאות בה. אכן, מדובר במפעל אנושי והיסטורי ראוי לציון בכל המימדים. עם זאת, אין להכחיש ויהיה זה אף שקר לעצמנו, אם נסתיר עינינו ממעט ביקורת שראויה לציון בהקשר לאותה התפתחות חיובית. מאמרי זה מבקש להיות ביקורת בונה בכדי להקדים תרופה למכה.

התמונה היפה והמרשימה הזאת של מדינת ישראל הנלחמת על חייה, מתפתחת ומשגשגת חרף כל האיומים עליה – יפה ככל שתהיה, עדיין מתעמעמת ומיטשטשת כאשר שומעים חדשות לבקרים כי מתנהלות חקירות משטרתיות נגד שרים בממשלה, נגד נשיא ונגד ראש ממשלה ועוד חדשות מזעזעות כהנה וכהנה.

אף אם החקירות המשטרתיות אינן עתידות להסתיים בהרשעות, עדיין יש בהן בהיבט הציבורי בכדי ללמד על ה"ישראליות" הלא חיובית במובנה הרחב, כפי שהיא כיום נמצאת גם בקרב חלקים רבים בעם. ה"ישראליות", על צדדיה החיוביים והשליליים, היא תרכיב בעל צביון ייחודי: יש בה הרבה טוב ואולם, ככל הנראה, שם לצד הטוב, יש גם משהו רע מאוד שראוי לתקן – משהו הינו מקולקל ואשר פגע באופן הרסני בדבק הלאומי שמצדיק את קיומנו – הוא אותו דבק לאומי שמאפשר לנו להילחם באויבינו ולנצחם.

אבקש את סליחת הקורא הישראלי שמרגיש שיש בדברי משום השלכה לא ראויה או אי הבחנה נכונה. עם זאת, האמת ראויה להיאמר – ראוי לומר כי משהו התקלקל בנו במרוצת העשור האחרון. הפטריוטיות שאמורה לאחד את השורות הפכה לגנאי וקשה אף שלא להרים גבה מהאופן בו אנו נוהגים האחד ברעהו. נראה כי הדבק הלאומי שמחבר את האנשים כבר אינו מורגש כמו פעם. הדאגה של כל איש לעצמו ולעצמו בלבד, הפכה למרכיב מאוד משמעותי שכמעט דורס את הכל מאחוריו.

בימים אלו, חוזר לפתחנו האיום הקיומי וזאת הרבה יותר מתמיד, נוכח התפתחות איום הגרעין האירני ואיום הטילים של החיזבאללה בצפון. מדי דור קמים עלינו לכלותינו ואנו נלחמים באויבינו והודפים אותם, זאת בעיקר באמצעות אותו הדבק המיוחד שחיבר אותנו כל השנים – הוא אותו דבק שעל-פי תחושתי האישית אבד לנו מעט בעשור האחרון.

מאמרי זה מבקש להיות קול קורא במדבר לעם כולו ובעיקר להנהגה בישראל, בין היתר על-מנת שיקום מנהיג חדש שיאחד את השורות ויגרום לדבק הלאומי לשוב ולאחד את השורות בינינו. דומה כי אין זו משאלה או חלום וכי ראוי שיהיה גם בדורנו מנהיג אמיתי שיקום ויוביל את העם האובד, אשר מתקשה כל כך למצוא את דרכו מחדש בארצו נוכח איומים חוזרים ונשנים מבחוץ. ויפה שעה אחת קודם, בה נבין כי האיום עלינו הוא דווקא מבפנים, ממש מתוכנו.

דומה כי אם נמשיך לאבד את הדבק הלאומי, הוא אותו חוסן ששמר עלינו אלפי שנים, לא נוכל לעמוד שוב איתנים מול אויבינו ולנצחם.

אכן, כפי שציינתי בתחילת דברי, ישנן הרבה סיבות להתגאות בהתפתחותה של מדינת ישראל במרוצת שישים שנותיה – זהו מפעל ציוני מרשים לכל דבר ועניין. עם זאת, התפתחות זו – רבה ומוצלחת ככל שתהיה – לא תספיק לנו כדי לעמוד שוב מול האתגרים והאיומים שעוד צפויים לנו מצד אויבינו, שכן ללא הדבק הלאומי בינינו, לא נבין את ההצדקה הקיומית לנו כאן כעם ולא נוכל עוד להילחם עליה כמו פעם.

איתנותנו הפנימית היא סודנו לאורך כל שנות אלפי קיומנו, היא חוט השדרה שלנו ורק באמצעות החזרתה לעצמנו, נוכל להתאחד חזרה ולהצדיק את קיומנו כאן. מי יתן כי נוכל לעצור את הדהרה הזאת אל אובדננו מוקדם מספיק בטרם יהא מאוחר.