בריחת צה"ל מן הלבנון גבתה שוב מחיר דמים. תגובת ישראל עלובה, אולם הבה ונצייר לנו תסריט דמיוני - בכיוון ההפוך:
אנחנו "נכנסים בהם" בכל הכח ומשמידים את הצבא הסורי ואת כל המערך המאיים של החיזבללה. ניצחנו. אסד ומשטרו נופלים, וסוריה מוכנה למו"מ ללא כל תנאים מוקדמים. השפעת ניצחון כזה על תוצאות המו"מ תהיה מכסימום - ויתור סורי על חוף הכינרת, הגולן - הלך. כי ככה זה: ניצחון ישראלי פירושו - אובדן הגולן. מפני שכל העולם רשם לפניו, מזמן, שכל ממשלות ישראל, כולל ממשלת נתניהו, הציעו לסגת מן הגולן תמורת שלום.
לא חשוב שסיפחנו כביכול את הגולן, לא חשוב שהוא ביתם של רבבות יהודים ישראלים, לא חשוב שהקמנו שם במשך עשרות שנים ערים וכפרים, חקלאות מפוארת ותעשיות, לא חשוב ששם אין בכלל בעיה דמוגרפית - רק יסכים ערבי לצייץ "שלום", ואנחנו בחוץ.
אל השפל המדיני הזה דירדרו אותנו הפוליטיקאים והדיפלומטים שלנו. ביש"ע ובירושלים בדיוק אותה התמונה. נצייר שוב תסריט: ההודנא מתפוצצת, אריאל חוזר להיות אריק, וישראל לוקחת את הממסד הפלשתיני, וזורקת אותו החוצה. הפרי המדיני של נצחון צבאי כזה יהיה ערבי "מתון", שיסכים לוותר, אולי, על זכות השיבה, אך את המדינה הפלשתינית ששרון הבטיח - גם ניצחון כזה לא יימחק. אותה - ימשיכו לתבוע מאתנו כל הערבים וכל העולם.
שני התסריטים האלה ממצים, בקליפת אגוז, את כל הטרגדיה המדינית, שאליה הכניסו אותנו המדינאים שלנו, שהתואר הזה בעצם גדול עליהם.
כבר התבטאתי פעם בפינה הזאת, שמי שמכיר במדינה פלשתינית, מכריז שהאדמה היא אדמת פלשתין ולא אדמת ארץ ישראל. את התוצאה הממאירה הזאת חווינו זה עתה מפי הנשיא בוש, ממקום חופשתו: העובדה, הוא אמר, שהגדר מוצבת על אדמה פלשתינית, תפריע להקים את המדינה הפלשתינית, ושר החוץ האמריקני פאוול, אמר: אם ישראל מבקשת להקים גדר - בבקשה, אבל שתעשה זאת על האדמה שלה, לא על אדמה פלשתינית.
הנזק הזה, ששקע עמוק לתוך תודעת העולם, עוד יהדהד בתולדות ישראל.
הבה נציץ, קרוב אלינו, אל שני סכסוכים בינלאומיים, הסכסוך הסורי-טורקי והסכסוך הקפריסאי-טורקי. אמנם אנחנו חושבים את עצמנו לחכמים גדולים, אבל אם הם לומדים אצלנו היי-טק, כדאי שנלמד אצלם חוכמה מדינית, ובעיקר כושר עמידה מדיני.
בין צפון סוריה לדרום טורקיה יש חבל ארץ שקוראים לו "הסנג'ק של אלכסנדרטה", ובמרכזו - העיר אלכסנדרטה. החבל הזה היה חלק מן המנדט הצרפתי על סוריה, אך ישבו בו טורקים רבים, ובשנת 1939 הצרפתים מסרו אותו לטורקיה. מאז, חבל הטאי, כפי שהטורקים קוראים לו, הוא חלק מטורקיה. סוריה העצמאית, שקמה עם תום מלחמת העולם השניה, אינה נותנת מנוח, ודורשת את אלכסנדרטה ללא הרף. היא נתנה בסיסי אמונים, יציאה ומילוט למחתרת הכורדית שהפילה עשרות אלפי חללים בטורקיה, כדי להפעיל לחץ על טורקיה, והרי לנו תמונת ראי להפעלת החיזבללה נגדנו. אלכסנדרטה היא הגולן הטורקי. אבל איזו השוואה! את החבל הזה יראו הסורים כמו שהם רואים את האוזנים שלהם.
ושוב טורקיה: מאז 1960 קפריסין היא מדינה עצמאית. בשנת 1974 ניסתה קבוצת גנרלים יוונים להשתלט על האי, ובתגובה פלש הצבא הטורקי לקפריסין ותפס 40% משטחה. היוונים גורשו מן החלק הזה, והטורקים גורשו מן החלק שנותר לקפריסאים היוונים. סידרי הגודל: ב-60% מן האי, החלק שנותר מ"קפריסין השלמה" יושבים פחות מ-500,000 נפש, כולם יוונים. בחלק הטורקי, 40% מן השטח, יושבים פחות מ-200,000 נפש, טורקים, בסך הכל פחות ממתנחלי יש"ע. ובכל זאת, הכריזו הטורקים בחלק שלהם על מדינה עצמאית, "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין", וחונה בה דרך קבע צבא טורקי של 40,000 איש. הבירה - ניקוסיה - מחולקת, ובתווך יושב האו"ם. שום מדינה בעולם לא הכירה במדינה הצפון קפריסאית, רמת החיים שלה היא מחצית מרמת החיים בחלק היווני, אך הטורקים אינם זזים.
היו החלטות וגינויים של האו'ם והיו גם סנקציות כלכליות. הייתי באיסטנבול בימים ההם ולא הבנתי מדוע הקפה טעמו כמי ביוב. התפלאתי: זה "קפה טורקי"? ואז הסבירו לי שטורקיה במצור כלכלי, עד שתיסוג מצפון קפריסין, אבל הם לא חלמו למכור את מה שהבינו כאינטרס לאומי שלהם תמורת נזיד עדשים כלכלי. למרות - שצפון קפריסין אינה בדיוק "נחלת אבותיהם" של הטורקים. חלפו עשרות שנים - הסנקציות הוסרו ובתודעת העולם התיצבה העובדה המדינית שטורקיה נמצאת שם לתמיד. יש משאים ומתנים, מציעים פדרציות וקונפדרציות, ולמרות שטורקיה לא יצרה בצפון קפריסין מפעלי התיישבות מפוארים, היא יצרה עובדה מדינית. לעומת זאת, אנחנו - "עשר" בבנייה ויצירה, אבל "אפס" במדינאות ובחוסן לאומי.
מה ניתן לעשות? איך להבטיח שהאדמה לא תישמט מתחת לרגלינו בגלל החולשה, הפחזות וקלות הדעת של מנהיגינו?
כידוע, לישראל אין גבולות. מתוקף מה אנחנו מחזיקים היום ביפו, בבאר שבע, בנצרת, בנהרייה או בירושלים המערבית? מתוקף "פקודת השטח והסמכויות" משנת 1948 הקובעת שהמשפט, השיפוט והמנהל של ישראל יחולו על כל שטח ששר הביטחון יגדיר במינשר, כ"מוחזק" ע"י צה"ל. זה כל הבסיס הריבוני להחזקתנו "בשטח המוחזק" שקוראים לו אשקלון, אשדוד או רמלה. כן, כל זה, משפטית, עדיין "שטח מוחזק". וירושלים המזרחית, זו ששוחררה בששת הימים, לגביה היתה חקיקה מיוחדת: "המשפט, השיפוט והמנהל" של ישראל הוחלו עליה בתוקף צו של ממשלת ישראל.
כך נראית, אפוא, הריבונות שלנו: מנשר וצו. על כן, כדי להגן על האדמה, וכל עוד אין אפשרות להשיג אחדות בעם בשאלת גבול הקבע של ישראל, יש רק דרך אחת: לחוקק חוק יסוד, לפיו כל ויתור טריטוריאלי בכל מקום שהוא, כל נסיגה - יהיו טעונים רוב מיוחס של 75% מכלל חברי הכנסת.
כאשר תהיינה בחירות בישראל - זו חייבת להיות דרישתנו הראשונה מכל מפלגה אשר תבקש את קולנו.
