הארץ געשה. לא בדיוק, אבל זו הייתה ההרגשה של חובבי הספורט. עיתוני הספורט לא הקדישו שלושה-ארבעה עמודים לסיקור, ועל-ידיעה בעמודי החדשות - אפשר היה רק לפנטז. היו אז עורכי עיתונים ש"ספורט" הייתה עבורם מילה גסה. אין פלא איפוא, שאי הכללתו של כדורגלן בהרכב קבוצתו, מסיבה כלשהי, לא היכתה גלים. רק בבתי הקפה, ובמיוחד באלה שבהם התכנסו חובבי הספורט והעיתונאים, דיסקסו את המצב. באיצטדיון שבו שיחקו - לא נירשמו זעזועים מיוחדים. המונים לא באו להפגין ושלטים ביציעים לא היו אז באופנה.
זהו תיאור מצב של מה שאירע אצלנו בתחילת שנות החמישים. נכון, זה הרבה מאוד זמן, אבל זה מה שקרה. בניגוד גמור לנעשה אצלנו היום בזירה הבינלאומית, היו שנות החמישים מלאות וגדושות בביקורים של נבחרות וקבוצות מחו"ל. אחת מהן, קבוצה מפורסמת בזמנו מהעיר מאלמא, זיכתה אותנו ביקור בדצמבר 1951 ומשחקה השלישי והאחרון, מול מכבי תל-אביב, אז אלופת המדינה, הוא המוביל אותי לנושא החם של השבוע.
מאמן מכבי תל-אביב והנבחרת באותה תקופה, ג'רי בית-לוי, עמד לפני דילמה גדולה. הכוכב מספר 1 שלו, אלי פוקס, נעדר מהאימונים האחרונים לרגל נישואיו בשבוע שבו התקיים המשחק. היחסים בין השניים הילכו על גשר צר מאוד ומעמד הכוכב של אלי לא נשא תמיד חן בעיניו. כצעד חינוכי כלשהו (בתקופה ההיא שחקנים שנישאו ביום שלישי - שיחקו בשבת גם לפני וגם אחרי) לא כלל בית- הלוי את פוקס בהרכב.
רעידת אדמה? שוק? שום דבר בסדר גודל שכזה. הסיבה: מכבי תל-אביב של שנות החמישים הייתה קבוצה שהתבססה אמנם על כישרונות של בודדים ומוכשרים, דוגמת אלי פוקס, אך חסרונו של שחקן זה או אחר לא השפיע על הקבוצה כמו היום. העיתונות של אז, בוודאי לא חודרנית כמו היום, לא דשה רבות בנושא, מה עוד שמכבי תל-אביב היא זו שהפתיעה את השבדים שעד למשחק הזה כבר הבקיעו תשעה שערים, בניצחון 3-2, משערים של שייע גלזר (2) וצעיר שעשה את צעדיו הראשונים בקבוצה ונבחרת - יוסקה גולדשטיין.
אלי ורעייתו הטרייה ברכה, הזוג הכי יפה בעיר, המשיכו בירח הדבש המקוצר שלהם, לפני שאלי חזר לעשות מה שידע הכי טוב: לשחק כדורגל. היחסים בין המאמן לשחקן שלו ידעו עליות וירידות, אך גם המאמן היה מספיק נבון והבין שעל משחק אחד אפשר לוותר - אבל לא על עונה שלמה וכך המשיך אלי פוקס לקצור אליפויות וגביעים עם מכבי תל-אביב, כשכל אחד מהצדדים יודע בדיוק מה מקומו: ג'רי על הקווים ואלי במגרש.
לקראת עונת 1954/55 החלה החבילה להתפרק. אלי פוקס, כבר בן 30, קיבל את מה שניראה אז בעיני רבים, את ההצעה של חייו: לעבור לחיפה. אינני יודע כמה כסף היה מעורב בפרוייקט הזה, בוודאי לא בסדר גודל של מה שנהוג כיום לגבי שחקן ברמתו. חיפה הייתה אז אדומה, עירו של אבא חושי וזכתה לכינוי מפיו של עורך העולם הזה דאז, אורי אבנרי, "חושיסטאן". בעיר זו החלה להיווצר אליטה של שחקני תיאטרון, סופרים, אומנים וספורטאים ש"יובאו" על-ידי חושי לעיר הכרמל. לראש העירייה לא הפריעה העובדה שפוקס הוא "כחול" בנשמתו (הצהובים עוד לא היו אז באופנה) ואילו הוא מייצג את האדומים. אלי חתם במכבי חיפה, היה למקצוען הראשון בארץ, ויעקב שחר יכול היום להודות לאיש הזה, שלפני 50 שנה יצק במו רגליו את היסוד המקצועני של הירוקים. ולא רק זאת. נאמן לדרכו בעבר וגם בעתיד, נסע אלי פוקס בתחילת 1955 לקפריסין השכנה, שם הוא עתיד לבלות כמה שנים טובות, וחזר עם סאבא ג'יורג'יו, שחקן הרכש הראשון בארץ, מקבוצת "אפועל" ניקוסיה.
חמישים שנה מאוחר יותר, רעדה הארץ. מאמן מכבי תל-אביב, ניר קלינגר, החליט לוותר על שירותם של אבי נימני וטל בנין. באותו היום הייתי בכנסת, בקבלת הפנים שערך ראש הממשלה לסגל האולימפי, והאמינו לי: גירושם של נימני ובנין ממכבי ת"א הפך לשיחת היום. לא הד-הוריות שהפגינו ממול הכנסת, לא המצב הביטחוני בעקבות האירועים באריאל ובראש העין, לא המצב הכלכלי, לא שער הדולר - אלא שער הכדורגל.
מה קרה לנו? נפלנו על כל הראש? כותרות ראשיות בעיתונים, סיפורי ענק המשתרעים על פני שלושה-ארבעה עמודים, עמודים ראשונים + הפניות לעמודים פנימיים, כל מהדורות הרדיו והטלוויזיה עוסקות בכך. השתגענו?
כן! בפירוש כן! מדינה שלמה באטרף בגלל שני כדורגלנים שהמעביד שלהם לא השכיל לקבוע להם תיקרת שכר הגיונית, כזו שלא תעורר מחלוקת כל אימת שהנושא עולה.
לרבים מבין העיתונאים הצעירים המסקרים כיום את מכבי ת"א, כמו גם לקהל חובבי הכדורגל של היום, אין מושג רחב, אם בכלל, מהקורות את המועדון הזה בכל שנות קיומו. הם רואים ממרומי היציע רק את נימני, בנין ואולי קצת את דגו ועובד. הם לא יודעים מאומה על העבר של המועדון, שבדיגלו הם מנופפים. הם מדברים על "עקירת הלב הצהוב", כאילו ליבם של אלי פוקס, וייבדלו לחיים יוסל'ה מירמוביץ', איציק שניאור, פפו ישראל ושייע גלזר ורבים וטובים אחרים, לא היה צהוב (אז - כחול) די הצורך.
אני מודע לצורך האדיר של התקשורת ללוות כל אירוע דוגמת זה שאירע השבוע במגרש האימונים בקרית-שלום. אני יודע שמדובר בהרבה מאוד כסף. מה שאני מבקש לומר במסגרת שלי הוא שכבר היו שחקנים טובים במכבי, הרבה לפני שנימני ובנין נולדו ובוויכוח מי היה טוב ממי? אלי פוקס או מאיר נימני? מכבי תל-אביב של היום או מכבי של שנות החמישים? אני כולי בעד האולד בויס שלנו.
לא היה במועדון הזה, שרבים בו צהובים זה לזה, שחקן כמו אלי פוקס. לא הייתה במועדון הזה קבוצה כה מושלמת כמו זו של אז.
מי שרוצה להסתייג מדברי אלה - ויהיו בוודאי רבים כאלה - חייב לחת בחשבון דבר אחד: התקופה, התנאים, הדאגה לפרנסה ורק לאחר מכן השקעה באימונים ובמשחקים - כל אלה היו שונים אז מכפי שהם היום. אין גזירה שווה בין שתי התקופות, אך באשר ליכולת המשחק של אלי, באשר לכושר הפריצה של שייע גלזר, באשר לחוכמת המשחק של חלוצי מכבי ת"א, שכלל לא ניזקקו להגנה, על כך אין אצלי ויכוח. הזקנים לוקחים ובגדול.
אז דעו לכם אוהדי מכבי תל-אביב של המאה ה-21: גם מחר תזרח השמש.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
