אין סיבה לסלוח

אינני מוצא שום סיבה טובה לסלוח להרבה מאוד אנשים. את חלקם אפילו אינני מכיר מקרוב, רק את פירות הבאושים של מעשיהם. למשל, את כל אלה שקשורים במעשה הנבלה שהתרחש בקיץ 2005. אלפים גורשו מבתיהם כדי לקדם תוכנית פוליטית הזויה שכל מה שעמד מאחוריה היה, כנראה, רצון לשרוד ליד הגה השלטון חרף חשדות פליליים חמורים במיוחד, שלידם נראה אהוד אולמרט כמו ילד שנטל ללא רשות מהתיק של הגננת חפיסות שוקולד שנועדו לחלוקה לכל ילדי הגן.

באותה מידה לא הייתי סולח לכל אלה שקשורים לתהליך אוסלו המטופש, או לנסיגה החפוזה מדרום לבנון בעת כהונתו של אהוד ברק כראש ממשלה. בריחה זאת, שלה היה שותף, כמובן, גם הרמטכ"ל דאז, המיטה עלינו את מה שנקרא לימים 'אינתיפאדת אל-אקצה', עימות רווי-דמים, שגרם למאות רבות של הרוגים ולאלפי פצועים - וגם לפיאסקו הנורא במלחמת לבנון השנייה.

אינני יודע כיצד להגדיר את מעשי האיוולת הללו, אבל בדבר אחד אני בטוח: זחיחות דעת מרגיזה טבולה ביהירות ללא גבולות, שאפילו גובלת בשרלטנות אישית, עמדה מאחורי כל אחת ואחת מן ההחלטות שקדמו להם. אבל מה שמרגיז יותר מכל הוא, שלאחר שמתבררים ממדי הכישלונות באה תמיד התנערות מאחריות והעמדת פנים כוזבת בפני ועדות חקירה. כך נהג משה דיין לאחר מלחמת יום כיפור – וכך נהגו מאז כל השאר.

את קברניטי אוסלו אומנם עוד אף אחד לא חקר, למרות שגרמו סבל כה רב לאלפים שנפגעו מהתפוצצויות האוטובוסים ברחובותינו או מהתאבדותם של מחבלים נושאי חגורות נפץ במקומות הומים במבלים או בחוגגים, וגם לא את מי שעמד מאחורי ההתפנות האומללה מגוש קטיף ומצפון השומרון, אבל אין לי ספק שהיום הזה עוד יגיע. דמם של רבים מדי זועק מן האדמה. חבל רק שההפקרות והזלזול בעתיד של כולנו נמשכים כבעבר, מה שמעמיד בסימן שאלה גדול את עצם השרידות שלנו כמדינה יהודית, המשמשת ביתו הלאומי של העם היהודי, במקום הזה.

לא זאת אף זאת: נוכח "התוכניות" של אהוד ברק להמשיך ולסגת מחלקים שונים בארץ ישראל, מחברון, למשל, ללא שהתקיים למעשה כל שיח ציבורי ראוי, או מבלי להעמיד את השאלות הכרוכות בנסיגות כאלה להכרעה במערכת בחירות כלליות, קשה לראות שמישהו למד משהו מכל מה שאירע לנו בשלושים וחמש השנים האחרונות.

גולדה מאיר, אז ראש הממשלה, ושאר כוכבי אותה ממשלת-מחדל, העדיפו שיקולים פוליטיים-מפלגתיים וגרמו כמעט לקריסה טוטאלית של כל מה שנבנה פה בעמל של שנים, וכך בדיוק נוהגים היום אלה שמחזיקים באותם תפקידים. שום החלטה איננה מתקבלת לאחר שנשקלו כל ההשלכות הכרוכות ביישומה. הכול נגזר משיקולים של אגואיזם רדוד ותחמנות קואליציונית.

אז מה יספר אהוד ברק בעתיד לאחר פינוי חברון לוועדת החקירה שתבקש לדעת אילו שיקולים הוא שקל לפני שהוא העמיד בסכנת חיים אלפי יהודים המתגוררים באזור הזה? שמפלגתו קרסה בסקרים? שהצטרפות לממשלת לבני הייתה חשובה לשרידותו הפוליטית? שזה היה האתנן שהוא הבטיח לפרשני השמאל כדי שיגבו אותו לאחר המפלה הבאה? אל מי, בעצם, הוא יפנה בבקשת סליחה?