הקדוש השתקן

ג'ון קורנוול הוא בריטי קתולי, אשר החל את מסלול ההכשרה לכמורה אך לא סיים אותו, סופר והיסטוריון המשמש כחוקר בכיר בקולג' ישו באוניברסיטת קיימברידג'. באמצע שנות ה-90 החליט קורנוול לכתוב ביוגרפיה של האפיפיור פיוס ה-12 במטרה לספק מבט מאוזן על מעשיו ומחדליו בזמן השואה. בהקדמה לספר משמיע קורנוול וידוי מפתיע ונדיר:

"באמצע 1997, לקראת סיומו של מחקרי, מצאתי את עצמי במצב שאיני יכול לתארו אלא כהלם מוסרי. החומר שאספתי, ואשר נתן מבט מקיף יותר על חייו של פאצ'לי (שמו המקורי של האפיפיור), התגבש לא לכדי זיכוי אלא לכדי כתב אישום רחב יותר. המחקר על הקריירה של פאצ'לי מתחילת המאה סיפר על מסע לעבר כוח אפיפיורי חסר תקדים, אשר ב-1933 הוביל את הכנסייה הקתולית לשותפות לפשע עם הכוחות האפלים ביותר של התקופה. יתרה מזאת: מצאתי הוכחות לכך שמשלב מוקדם בקריירה שלו, הפגין פאצ'לי עוינות ברורה כלפי היהודים, ושהדיפלומטיה שלו בגרמניה בשנות ה-30 הובילה לבגידה בשותפיה [הגרמניים] של הכנסייה הקתולית, אשר יכלו להתנגד לשלטונו של היטלר ולפתרון הסופי".

אין פלא, איפוא, שספרו של קורנוול נושא את השם "Hitler's Pope". וכאמור, כתב האישום החמור הזה הוא פרי עטו של קתולי אדוק, אשר מטרתו המקורית הייתה הפוכה. קורנוול הראה, כיצד בגד פאצ'לי - כבר בתפקידו כנציג הוותיקן בגרמניה בשנות ה-30 - בעקרונות יסוד מוסריים לטובת שיקולים פוליטיים צרים, וכיצד מדיניות זו הובילה אותו לשתיקה בשואה. (למען ההגינות יש לציין, כי בשנים מאוחרות יותר טען קורנוול שיש לראות את מדיניותו של פיוס ה-12 גם לאור האילוצים של היותו נתון תחילה תחת שלטונו של מוסוליני ולאחר מכן תחת הכיבוש הגרמני של איטליה).

נושא שתיקתו של פיוס ה-12 בזמן השואה מעורר מחלוקת עד היום, למעלה מ-60 שנה לאחר תום המלחמה. אתמול הודיע אחד מבכירי הוותיקן, כי האפיפיור בנדיקטוס ה-16 לא יבקר בישראל, כל עוד במוזיאון יד ושם נאמר שפיוס שתק בזמן השואה. הוותיקן התנער בשפה רפה מהודעה זו, אך לא מהדיון המתקדם על הכרזתו של אותו פיוס כקדוש.

מדובר בנושא מורכב, עליו נכתבו ספרים ומחקרים רבים, ומובן שכאן לא נוכל לעסוק בו לעומקו. לכן, נציין רק כמה נקודות.

פרופ' ישראל גוטמן, מבכירי חוקרי השואה, סיפר לי לאחרונה על 40 דוחות ששיגר נציג ממשלת פולין הגולה בוותיקן לממשלתו בלונדון, לאחר מפגשים חודשיים שקיים עם פיוס ה-12. לכל אורך אותם דוחות, המשתרעים כמעט על פני כל המלחמה, לא הוזכרו היהודים אפילו פעם אחת - לא בידי האפיפיור ולא בידי בן שיחו - גם כאשר היה ידוע ב-3 מיליון יהודי פולין מובלים למותם.

חלקה של הנצרות, ובמיוחד הכנסייה הקתולית, באחריות לשואה ברורה וחד-משמעית. כפי שהראה פרופ' צבי בכרך בשורה של מאמרים, קיים קשר ישיר בין שנאת היהודים הנוצרית-דתית לבין האנטישמיות הגזענית והרצחנית של הנאצים, למרות שהללו כפרו גם בנצרות. מה שהחל בהאשמת היהודים במותו של ישו, נמשך במסעי הצלב, החריף באינקוויזיציה והוביל לאנטישמיות המודרנית, הגיע לשיאו באושוויץ.

השתיקה

באוגוסט 1942 פירסם הארכיהגמון של טולוז, מונסיניור סלייז', איגרת למאמיניו ובה תקף את גירוש יהודי צרפת. שבוע לאחר מכן הלך בעקבותיו ההגמון של מונטובאן, מונסיניור תיאס. אלו הן רק שתי דוגמאות לכמרים קתוליים בכירים, שהיו נתונים תחת כיבוש נאצי ישיר ולא היססו להתנגד בגלוי לגירוש היהודים. האפיפיור, שחי בביטחה יחסית בוותיקן, המשיך לשתוק.

ב-1940 הביאה התנגדותה של הכנסייה בגרמניה להפסקת תוכנית ה"אותנזיה" - "המתת החסד" של חולים, חולי נפש ואחרים שהמשטר הנאצי החליט שאינם ראויים לחיות. בלוע הארי ממש, הצליחה הכנסייה להתערב ולהציל חיים. והאפיפיור שתק.

נכון שאי-אפשר לדעת כמה יהודים, אם בכלל, יכול היה הוותיקן להציל. אך שני דברים ניתן לומר בוודאות. האחד: התייצבות גלויה של פיוס ה-12 נגד השמדת היהודים (שהייתה גלויה לעולם כולו מסתיו 1942) הייתה בעלת תוקף מוסרי והיסטורי, כפי שניתן להסיק במהופך מן הוויכוח המתמשך על שתיקתו. השני: סביר להניח שקריאה שלו לסייע ליהודים הייתה מביאה אנשי כמורה ונוצרים מן השורה לסייע קצת יותר, לתת מקלט לעוד יהודים, להימנע מהסגרתם ואולי גם לגלות התנגדות פסיבית לכובש הנאצי.

בראש סלובקיה הפרו-נאצית עמד יוזף טיסו, כומר קתולי ודוקטור לתיאולוגיה. ב-1942 הפקיר טיסו את יהודי ארצו להשמדה וכ-70,000 מהם נרצחו. טיסו אומנם קיבל אזהרה מהוותיקן שהגירוש פירושו מוות, אך פיוס לא עשה שום מאמץ להניאו מצעדו.

איטליה הפשיסטית - זו שהוותיקן היה נתון בליבה עד ספטמבר 1943 - לא הייתה אנטישמית. מוסוליני סירב לגרש את יהודי ארצו, ובאזור הכיבוש האיטלקי בצרפת מצאו מקלט אלפי יהודים. לפיכך, לא הייתה לפיוס סיבה לחשוש שמא דווקא הפרת שתיקתו בנושא היהודי תעורר עליו את זעמו של הדיקטטור האיטלקי.

כמו לא מעט נושאים הקשורים לשואה, החומרה היתרה בנוגע לפיוס ה-12 בפרט ולוותיקן בכלל נובעת ממה שאירע אחרי השואה. הכנסייה הקתולית סייעה לנאצים רבים להימלט ממשפט צדק. עד היום מסרב הוותיקן להעניק גישה חופשית ומלאה למסמכיו מתקופת השלטון הנאצי. עד היום לא ביקשה הכנסייה את סליחת היהדות על שתיקתה ומחדליה. עצם המחשבה על הפיכתו של פיוס ה-12 לקדוש, כאשר האמת ידועה, מעוררת חלחלה.

הגיע הזמן להפסיק לגמגם ולהתייחס בכבוד יתר (ומיותר) לוותיקן בכל הנוגע לאירועי השואה ואחריה. ישראל ידעה היטב - ובצדק - להקפיא את קשריה עם אוסטריה כאשר יורג היידר הניאו-נאצי צורף לממשלתה. באותה צורה, על ישראל להודיע חד-משמעית, שאם פיוס ה-12 יוכרז לקדוש - יוקפאו הקשרים עם הוותיקן. איננו זקוקים לביקור של בנדיקטוס ה-16, איננו צריכים את העלייה לרגל של מדינאים ורבנים ל"כס הקדוש". לא הקמנו את מדינת היהודים כדי להמשיך ולהתרפס בפני הפריץ הנוצרי.

ואם הוותיקן בכל זאת רוצה להנציח את פיוס ה-12, הנה הצעה. מקום יפה מאוד בארץ הקודש, בואכה ירושלים, עם אוויר הרים צלול כיין וגם כרמים עם יין של ממש לעבודת הקודש: מנזר השתקנים.