שלושת הפסוקים האחרונים בדבריו של משה רבנו עומדים בסימן הטרגדיה הגדולה של חייו: הוא יראה את ארץ ישראל אך לא ייכנס אליה. לאחר שסיים לברך את שבטי ישראל בצורה פרטנית, עובר משה לברכה כללית: "מעונה אלקי קדם ומתחת זרועות עולם, ויגרש מפניך אוייב ויאמר הַשמד. וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש, אף שמיו יערפו טל. אשריך ישראל מי כמוך, עם נושע בה', מגן עזרך ואשר חרב גאוותך, וייכחשו אוייביך לָך ואתה על במותימו תדרוך".
במילים אלו מתגלה משה במלוא גדולתו, כמנהיג וכאדם. למרות כאבו העז על כך שלא ייכנס לארץ; למרות מאבקו מול ה' בניסיון לשנות את רוע הגזירה; למרות שהוא מאשים את בני ישראל בכך שבשל חטאיהם הוא נותר מנגד לארץ - למרות כל אלו, משה נפרד מהעם בברכה שכיבוש הארץ יעלה יפה.
כך מפרש רש"י פסוקים אלו: משה פותח באיזכור הנצחונות על סיחון ועוג (המכונים "זרועות עולם"), ממשיך בכך שה' יגרש מפני ישראל את יתר אוייביהם, אז יוכלו לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, יזכו לברכת גשם וטל, אוייביהם ישלימו איתם וישראל ינצחו את מי שלא יעשה זאת. בדומה לכך מפרש החזקוני: "ויגרש מפניך אוייב" - עמלק, סיחון ועוג; "ויאמר השמד" - תמחה את זכר עמלק; "וייכחשו אוייביך לך" - מי שמעמידים פנים כאוהבים לישראל אך למעשה הם אוייבים.
ר' עובדיה מספורנו סבור ששלושת הפסוקים מדברים על המלחמות העתידיות לכיבוש ארץ ישראל. משה מדגיש שהנצחונות הצפויים על יושבי הארץ יהיו בעזרתו של הקדוש ברוך הוא, ומשם עובר לתיאור ימות המשיח על מעלתם הרוחנית והגשמית. במישור הרוחני - הכל יישמעו לדברי המשיח כפי שנהנים מן הטל; ובמישור הגשמי - אומות העולם יכבדו את ישראל לאחר שבעבר ביזו אותם ואפילו מלכיהן ייכנעו בפני ישראל.
בא בשם האמונה
מעניין לראות, כי בכל המקומות בהם נזכרת בתורה המילה "אוייביך", מדובר על אוייבי עם ישראל במערכות לכיבוש הארץ לאורך הדורות - מהכניסה אליה בימי יהושע בן נון ועד החזרה אליה לאחר הגלות. כך בברכת יעקב ליהודה, השבט המוביל מבחינה צבאית ואשר ממנו יוצאים המלכים: "ידך בעורף אוייביך" (בראשית מ"ט, ח'). כך בהבטחת ה' מיד לאחר מתן תורה בהתייחסו לירושת הארץ: "ואיבתי את אוייביך" (שמות כ"ג, י"ב) ו"להדוף את כל אוייביך מפניך" (שם, כ"ז). כך בדבריו של משה עם תחילת המסע ארצה: "קומה ה' ויפוצו אויביך מפניך" (במדבר י', ל"ה). כך בנאומו של משה ערב הכניסה לארץ: "להדוף כל אוייביך מפניך" (דברים ו', י"ט). כך בדיני המלחמה: "כי תצא למלחמה על אוייביך" (דברים כ', א'; דברים כ"א, י'), "ואכלת את שלל אוייביך" (דברים כ', י"ד), "כי תצא מחנה על אוייביך" (דברים כ"ג, י'). וכך בגאולה העתידה: "ונתן ה' אלקיך את כל האלות האלה על אוייביך" (דברים ל', ז').
כמו תמיד בתורה, אין אף מילה מקרית ואין אף אות מיותרת. העובדה שהתורה משתמשת שוב ושוב באותה מילה ובאותו הקשר, הופכת אותה למילת מפתח. פרופ' נחמה ליבוביץ הראתה פעמים רבות כיצד יש לקרוא פרשיות נקודתיות לפי מילות המפתח המופיעות בהן, ודומה שכעת לפנינו מילת מפתח להקשר נרחב בהרבה - הקשר של התורה כולה.
לשנאת ישראל לאורך הדורות ניתנו הסברים ונימוקים שונים, הן בידי הרודפים והן בידי הנרדפים. היו שטענו שמדובר בשנאת הזר, הקיימת גם כלפי עמים אחרים. אחרים סברו ששורשה הוא בהבדלים הדתיים. נמצאו מי שהאשימו את ההתבדלות הלאומית של עם ישראל. נימוק רצחני במיוחד ניסה לטעון שמדובר בהבדלים גזעיים מולדים. באה התורה ואומרת: המאבק האמיתי הוא על ארץ ישראל.
לכאורה, אין בכך הפתעה. הרוב המכריע של המלחמות בתולדות האנושות היו על טריטוריות. מבט שטחי על הסכסוך הישראלי-ערבי מלמד, ששורשו הוא בשאלה מי יחיה בשטח הקטן הזה שבין הים התיכון לנהר הירדן. האם את הדבר המובן מאליו הזה צריך משה להדגיש (פעמיים הוא משתמש במילה "אוייב" בשלושת הפסוקים הללו) ברגעים האחרונים של חייו?
אלא שהתשובה עמוקה בהרבה. יש לראות את הפסוקים בהקשרם הכולל, וליתר דיוק - לבחון מהן המילים שלפני "אוייב". הפסוק הראשון אומר: "מעונה אלקי קדם... ויגרש מפניך אוייב". ואילו בפסוק השלישי אנו קוראים: "עם נושע בה'... וייכחשו אוייביך לָך". אין לנתק את המלחמה באוייבים מכך שעם ישראל בא בשם האמונה בקדוש ברוך הוא. המלחמה על ארץ ישראל אינה מדינית וטריטוריאלית בלבד; היא דתית ואידיאולוגית.
התורה מדגישה פעמים רבות את הניוון המוסרי והדתי של עמי כנען, אשר הביא לכך שה' מסלק אותם מארץ ישראל. לארץ הזו יש קדושה מיוחדת, גם אם בשכלנו האנושי אנו מתקשים להבין את מהותה. בשל קדושה זו, ארץ ישראל אינה יכולה לסבול שיהיו בה עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. כאשר תושביה - ואין זה משנה האם הם גויים או יהודים - חוטאים באלו, הם מוצאים את עצמם מחוצה לה.
אוייבי ישראל - אוייבי ה'
מי שיתבונן בהקשריהם של כל הפסוקים בתורה בהם מופיעה המילה "אוייביך", כפי שהובאו לעיל, יראה שיש בהם הדגשה בולטת על כך שה' הוא המצווה לצאת למלחמה והוא המנחיל את הניצחון. האוייבים אינם רק של ישראל; הם גם, ואולי בעיקר, של ה'. זוהי מלחמת דת, ובמלחמות דת אין פשרות.
ברעיון זה סוגרת התורה את המעגל שהחל בפסוק הראשון שלה, לפי פירושו המפורסם של רש"י. מדוע מתחילה התורה מבריאת העולם וסיפורי האבות ולא מן המצוות? משיב רש"י: משום "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים". אם יטענו אומות העולם שישראל שדדו את הארץ מיושביה, יענו ישראל: העולם כולו שייך לה' והוא המחליט מי ישב באיזו ארץ. בעבר נתן את הארץ לעמים אחרים, וכעת נתן אותה לנו.
התורה פותחת ומסיימת בזכותנו האלוקית והנצחית על ארץ ישראל. מטרתה של התורה היא להביא את היהודי לשלמות רוחנית ומוסרית, ומטרה זו אפשר להשיג במלואה רק בארץ ישראל. זהו החיבור המשולש שאין בלתו, בלשונו של ר' נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב מוולוז'ין): ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל.
