בועז צד לראשונה את עיניי כאשר עיינתי בסדרת המאמרים שפרסם ב-Nfc תחת הכותרת "קורס בסיסי לרודנות" שנראתה בעיני כעבודת מחקר אוניברסיטאית, מעמיקה, לא שגרתית. מזה זמן חיפשתי כותב מוכשר שיסייע לי בכתיבת הספר על פרשת א-דורה, ומאמריו המרשימים שכנעו אותי שאתקשה למצוא כותב מתאים יותר לתפקיד. הרמתי טלפון, ובועז נדלק. מאז נפגשנו עשרות פעמים ובועז החל בכתיבת הספר. במקביל לכך החל בפרסום סדרת מאמרים המסקרים את המחקר בפרשת א-דורה, תוך דיווח על המאבק המשפטי בצרפת ובישראל.
והנה נפל דבר. מוצאי שבת, טלפון מדפנה נתניהו המבשרת לי בשורת איוב: בועז הלך לעולמו, במפתיע.
שבוע קודם אסף אותי בועז לארוחת ערב אצל נרי אבנרי. נרי, אף הוא כותב מוכשר ב-NFC) News1) ומי שהתפרסם בעבר הרחוק כבעלים של מסעדת "נרגילה" המיתולוגית, הזמין אותנו מפעם לפעם לארוחות דליקטס בביתו. עם גמר הארוחה קבענו בועז ואני להיפגש אצלי בימים הקרובים להמשך כתיבת הספר. לא עבר שבוע והמכה הקשה ניחתה.
במקביל לכתיבת הספר פרסם בועז מאות מאמרים מרתקים באתרי אינטרנט נחשבים דוגמת ה"גלובל רפורט", ה-NFC, "מראה", "אומדיה", שימש כעורך הפוליטי של מגזין האינטרנט של "קמקא", ועורך משנה במגזין האינטרנטי בעריכתי.
עברו שלושים יום מאז מותו הפתאומי, ואני תוהה הכיצד ניתן להקים יד וזיכרון לאדם שביטא תפישת עולם כה רחבה בכתיבה חובקת עולם?
בועז, מסורב עליה בברית המועצות, עלה לארץ בגיל 24, הגיע לקיבוץ צובה שם למד עברית באולפן ולאחר סיום האולפן נשאר תקופת מה בקיבוץ עד שהחל את לימודי המחשבים במכללת הדסה ירושלים. לאחר גמר הלימודים התגייס לצה"ל, כאשר תוך כדי שירות צבאי החל לעבוד בערבים בישוב תקוע במחשבים, יחד עם חברתו דאז, אלה, עולה אף היא מרוסיה, ציירת, המתפרנסת כמאיירת ספרים. לאחר נישואיו לאלה עברו יחד לגור בישוב תקוע, שם נולדו שלושת בנותיו, הקטנה בת 3.
אומרים כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אלא שאין כמו מאות מאמריו של בועז כדי ללמוד על הווייתו, על תפיסת עולמו, מתקשורת ועד דמוקרטיה, מפוליטיקה ועד אנטישמיות, מתרגום ועד הגות ספרותית וביקורת, מתחקירים ועד דעות קדומות ופילוסופיה.
בבלוג האישי שלו תיאר בועז את עצמו כמי ש"רואה בערכי הדמוקרטיה ודרכי מימושה את התשובות לבעיות קיומיות רבות: מלחמה ושלום, שמחה ואומללות, שחיתות ויושר. מאמין, שכדי להבין מה קורה לנו במזרח התיכון יש לחזור ולעיין מחדש בכמה ממוסכמות היסוד שלנו. משוכנע, שיכולת האדם לשנות דעה היא חלק בלתי-נפרד מתבונתו. בזמן הפנוי כותב ספר העוסק בנושאים האלה, בשילוב הפרקים הבאים מהניסיון האישי."
"אני מאמין במשמעות העמוקה של המלה דמוקרטיה, כמעורבותו של דמוס בהליכים הקשורים בקרטוס. כתיבה זו אינה אלא ניסיון להיות איש דמוס ראוי לשמו". את יושרו האינטלקטואלי יישם בועז גם בחיי היומיום. "אני מתעב מסרים אידיאולוגיים מועברים בסיסמאות קצרות וברורות", כתב. "פעם עוד הייתי מדביק סטיקרים על מכוניתי, אך לא עוד. אם באמת יש למישהו מה לומר לעולם, המסר שלו אינו יכול להתמצות במשפט אחד, רצוי מחורז, באורך של מדבקה על שמינית פגוש".
כמי שהאמין ברוח האדם, הוא לא חשש לבקר נושאים ואנשים שהפכו אצלנו בשיח הציבורי לחסינים מפני ביקורת: עיתונאים כמו שלומי אלדר ועקיבא אלדר, או פרופסורים כדוגמת מיכאל הרסגור. הכתיבה שהשאיר מעידה על מקוריות ועומק, רוחב יריעה ואומץ רוח. בן-49 היה בועז במותו וידידותו תחסר לי מאוד.
יהי זכרו ברוך.
