לתעמולה הערבית יש עניין רב לקבע בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הערבי והעולמי גם יחד את שנת 1948 כנקודת מפנה בשינוי הדמוגרפי של ארץ-ישראל. לצערי גם היהודים, בגלל עצלות או בשל בורות ואולי שניהם גם יחד, אינם מטריחים עצמם לבדוק את האמיתות הדמוגרפיות לאשורן.
אמנם מה שנקרא בפי החלוצים "שיבת ציון השנייה" החלה בשנת 1882, עם עליית ה"חלוצים" הראשונים. אבל, אין הדבר אומר כי לפני שנה זו לא היו בודדים ואף קבוצות גדולות שמנו אלפי יהודים והגיעו להתיישב בארץ. שנת 1740 לדוגמא הייתה שנה שבה הגיעו עשרות אלפי חסידים שהתיישבו בחברון, ירושלים, צפת וטבריה. והייתה גם עלייה מתימן וספרד. יהודים תמיד עלו לארץ, גם אם לעתים קרובות חייהם היו בסכנה. למרות זאת, עד תחילת מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 שמונים אחוז מאוכלוסיית ירושלים היו יהודים.
התעמולה הערבית לעולם מעלה על נס את העובדה כי בשנת 1948, שנת העצמאות של מדינת ישראל ושנת הנכבה שלהם, במרחב שבין הירדן והים היו שני שליש ערבים ושליש יהודים. ובמסגרת תעמולה זו מתמקדים תמיד אך ורק על העלייה היהודית לארץ-ישראל. הערבים, לטענת אלו הדבקים באג'נדה זו, הם חיים כאן מאז ומקדם ורק מתרבים.
אבל העובדות ההיסטוריות מספרות לנו סיפור אחר. היסטורית, ההתיישבות היהודית והערבית בארץ לא החלה ב-1882 ולא 1948. כדי לבסס את טיעוני לא אחזור לאחור אל התקופה הביזנטית ותקופת החליף עומר, תקופות שבהן רוב תושבי הארץ היו יהודים, די לנו בבדיקת 150 השנה האחרונות כדי ללמוד כי מי שקוראים לעצמם "פלשתינים" הם מתיישבים חדשים בארץ-ישראל.
אם כך, כאשר רוצים תמונה אמינה של מפת ההתיישבות בארץ, צריך לבדוק את כל גלי ההתיישבות בה ולא רק את אלו של היהודים. אתחיל במסמך בינלאומי המגדיר מיהו פליט.
לאו"ם יש הגדרה אוניברסלית לפליט. כל אדם העומד בדרישות הגדרה זו יחשב לפליט ועל כך יקבל את התמיכה הכלכלית והמשפטית שהאו"ם נותן לפליטים. ההגדרה אומרת: "כל אדם שנאלץ לנטוש את ביתו הקבוע במקומו הטבעי מאז ומקדם, יחשב לפליט". במקרה אחד ספציפי ובלחץ הליגה הערבית נוסף להגדרה אוניברסלית זו משפט נוסף האומר: "כל ערבי שעזב את ארץ-ישראל ב-1948 ושהה בה שנתיים יחשב גם הוא פליט".
ובכן, אומנם עם פרוץ הלחימה על ארץ-ישראל ב-1948 היו בארץ שני שליש ערבים ושליש יהודים, אבל, לא כל הערבים היו בארץ-ישראל מאז ומקדם. או שיש מי שיטען (כמו בנספח להגדרת האו"ם לפליט) כי כאשר ערבי נמצא בארץ שנתיים הם שווי ערך ל-"מאז ומקדם".
אבל, מי שהאמת היא נר לרגליו, עבורו שנתיים הן שנתיים. אם כך, מדוע התעקשו מדינות הליגה הערבית לקבוע שנתיים? מדוע לא חמש שנים? או עשר? ואם כל הפליטים היו כך או כך מילידי הארץ אז לשם מה כל המאבק לשינוי ההגדרה?
מכאן, למען נוכל לדון באופן נכון בנושא הדמוגרפיה של א"י יש ללמוד ולדון גם על תהליך ההתיישבות הערבית בארץ-ישראל בעת החדשה.
ההתיישבות הערבית
השלטון העות'מאני הזניח את א"י שהייתה פריפריה נידחת עבורו. רוב האוכלוסיה, שהייתה יהודית ונוצרית, התרכזה בערים המרכזיות, שגם הן היו מדוללות ונחשלות והתמקדו בעולי הרגל שהגיעו למקומות הקדושים. ומחוץ לערים נדדו הבדואים להם הייתה הארץ מעבר בין מצרים לערב. ספרים של שליחים אשר מיפו את אוכלוסיית הארץ מטעם האפיפיור, ממלאים את ארכיוני הוותיקן ומעידים על כך.
שנת 1831 היא שנת ציון בשינוי הדמוגרפי בא"י. איברהים פאשא, בנו של שליט מצרים, כובש את הארץ כמעט עד קושטא ומסיבות לוגיסטיות ופוליטיות מיישב פלאחים מצריים על אדמת ארץ-ישראל. במסגרת ביסוס שלטונו הוא טובח בבדואים ואוכלוסיות אחרות. ב-1841 צבאו נהדף ע"י העות'מאנים ושארית צבאו מתפזר בין השכונות תוך כדי שריפת מקומות יישוב כמו חברון ורציחת אוכלוסייתן. זוהי תחילת ההתיישבות הערבית בא"י. כמחצית מאוכלוסיית יפו הפכה מצרית. מאוחר יותר הם יתפשטו לתל כביר ויבנו את סכנת אבו-כביר ואת סכנת אל-מצריה שתבנה מלבנים שהוחרמו בתקופת מלחמת העולם הראשונה מבוני תל אביב ותקרא, עם הזמן, מנשייה.
ב-1857, כאשר השלטון העות'מני מבין שהפריפריה של האימפריה ריקה מאדם ובכך מזמינה פלישות עוינות, הוא יוצא בקריאה לעולם לבוא וליישב את הארץ. כך התיישבו בא"י פליטים אלג'ירים כמו מש' אל-חוסייני שברחו ממולדתם אחרי מאבק רווי דמים על השלטון שם, צ'צנים שברחו ממכורתם על-רקע מלחמתם ברוסים. ובוסנים, כאשר נכשלו במאבקם באוסטרים. וכמובן, גם הטמפלרים, האמריקנים ואחרים.
מתיישבים אלו זכו לקבל אדמות ותמיכה כלכלית מהשלטון העות'מני. לעומת הקשיים בהם נתקלו היהודים של אותה התקופה משום שהיהודים היו הקבוצה היחידה לה היו שאיפות לאומיות בחבל ארץ זה. ואלו שהצליחו להגיע לא"י נאלצו לרכוש במחיר מופקע אדמות שלא היו ראויות להתיישבות באותה עת, בין היתר בגלל קדחת המלריה. רוב האדמות שהיהודים הצליחו לרכוש היו לא ראויות להתיישבות או האדמות שנמסרו ע"י העות'מאנים לאלג'ירים ואלו מאסו בהן ועברו לחיות בדמשק או בירות.
גל נוסף של התיישבות מצרית בא"י קורה אחרי גמר כריית תעלת סואץ ב-1869, כאשר פלאחים מצרים שעבדו בעבודות הכרייה לא יכלו לחזור לביתם ולאדמותיהם שנמסרו לאחיהם שנשארו בבית. פועלים אלו עולים צפונה ומתגברים את היישובים המצרים שקדמו להם.
אבל, ההתיישבות הערבית המאסיבית ביותר חלה עם כיבוש הארץ ע"י האנגלים. לאחר כיבוש הארץ ע"י האנגלים ב-1914 יצאה אנגליה ב -1917 בהצהרה בשם "הצהרת בלפור" להקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחי שלטונה בפלסטינה. פלסטינה דאז חלשה על שתי הגדות של הירדן.
מאוחר יותר שטחי פלסטינה המזרחית נמסרים לעבדאללה כאות תודה על עזרתו במלחמה נגד העות'מאנים ואילו "התודה" ליהודים שעזרו במלחמה זו הייתה בצורת חוקי הספר הלבן הראשון ב-1922, מתוך שלושה. חוקים אלו נוסחו כדי להשקיט את כעסם של הערבים במצרים, עירק, סוריה וכ"ו שלא ראו בעין יפה מתן זכויות ריבוניות ליהודים שהיו ד'מים בעיניהם. ואת התמרמרותם של ערביי א"י על העדפת היהודים על פניהם. במסגרת חוקים אלו הוגבלה עלייתם של יהודים לא"י במכסות אשר גודלן היה תלוי במידת הלחץ של הערבים על השלטון האנגלי.
מפת החלוקה
וכך, בשעה שחוקי הספר הלבן מנעו מיהודים רבים לעלות לא"י לפני מלחמת העולם השנייה ואף למלט את נפשם מציפורני הנאצים תוך כדי המלחמה באירופה וצפון אפריקה. בה בעת לא הייתה כל מניעה מערבים להגר מארצותיהם מצפון, מערב ודרום הארץ אל תוככי א"י. והם עשו זאת בהמונים. חלקם בעקבות פרנסה ויחס טוב שקיבלו אצל היהודים שעסקו בהפרחת השממה וייבוש ביצות, חלקם אחר עבודה במחנות הצבא הבריטי. חלקם הובאו ביוזמת הבריטים וחלקם נהרו לקריאתו של חאג' אמין אל-חוסייני לבוא ולהתיישב בארץ וכך למנוע מיהודים להתיישב בה.
נחזור לתוספת בהגדרת הפליט. שנתיים לפני 1948 היא 1946. שנה קודם נסתיימה מלחמת העולם השנייה. שרידי הפליטה של העם היהודי ממחנות ההשמדה מנסים להגיע למולדתם. הם מנסים בדרכים רבות אך ברוב המקרים אוניות המעפילים נתפסות ע"י הצי הבריטי ומורחקות מהמולדת.
ועדת פיל מסתובבת בארץ-ישראל המערבית לירדן וממפה את אוכלוסייתה במטרה לחלקה בין היהודים לערבים על-פי מפקד האוכלוסיה היושב בכל אזור ואזור. היהודים נבלמים מלהגיע למולדתם אך הערבים עוזבים את בתיהם ומולדותיהם נוהרים בהמוניהם לפלסטינה. התוצאה לכל זה היא מפת החלוקה של ארץ-ישראל 1947.
אלו הן השנתיים שבעטיין הוקמו ונתמכו מחנות הפליטים הפלשתינים והן גם אלו שקיבעו את הנתון של היחס של שני שליש ערבים לעומת שליש יהודים שחיו בא"י עם פרוץ מלחמת העצמאות ב-1948.
ולבסוף, תהייה אחת משלי אציג לפניכם. היכן המפתחות של בתי משפחתי שהושמדו בשואה? והיכן מפתחות בתי היהודים שנרצחו בחברון ב-1928? והיכן המפתחות של בתי 250 משפחות היהודים שחיו מאות בשנים בעיר עזה ונסו על נפשם מהעיר באותה שנה ממש? מדינת ישראל קלטה פליטים לרוב, היכן כל המפתחות של כל הפליטים היהודים שהגיעו מכל ארצות ערב ומאירופה? האם חשבתם מתי נמצאים בידינו מפתחות בתינו? כאשר אנחנו נסים על נפשנו? או אולי כאשר נכנסים ורוצחים אותנו בתוך הבית? בדרך כלל מפתח ביתי נמצא בידי כאשר אני יוצאת בצורה מסודרת מפתח ביתי!
המלצות קריאה
אני ממליצה מאוד לקרוא את הספרים הבאים:
"יומן מזרח תיכוני" מאת ריצ'רד מיינרצהאגן שהיה קצין המודיעין הראשי של גנרל אלנבי.
"מאז ומקדם" מאת ג'ואן פיטרס. פיטרס כאישיות הידועה באהדתה לעניין הפלשתיני מביאה לפנינו מסמכים שעינו של יהודי לא הורשתה עד כה לשזוף.
וכמובן, תשוטטו באתרים רבים של אנשים אשר מצאו את בתי סבות סביהם מופיעים כנכסים השייכים לערבים
באתרי התעמולה והשקר ה"פלשתינים".
