הפרשנים הקבועים החולשים על ערוצי השידור "הממלכתיים" אינם מתאמים עמדות באופן מוצהר, אבל עמדותיהם אחידות, וכך גם היעדים והמינוחים: רובם ככולם התגייסו למען לבני בבחירות המקדימות בקדימה, רובם ככולם מתחו עליה ביקורת במשך יומיים-שלושה על אי-הצלחתה להקים ממשלה ורובם ככולם מגויסים שוב למענה, תחת קריאת הקרב: רק לא נתניהו! רובם ככולם גם קוטלים את שאול מופז, אהוד ברק, אלי ישי - כל מי שעלול לפגוע ביעדם המשותף. לאחר ששיווקו אותה בסיסמאות מתחום חומרי הניקוי עברו לסיסמא המשותפת התורנית - "פוליטיקה אחרת" - כאילו אין מדובר באותה פוליטיקה, אבל בשירות מי שעדר התקשורת חפץ ביקרה: ציפורה מלכת ישראל.
הפרשנים הקבועים מתנהגים כאילו בבחירות 2009 תתמודדנה רק 3 רשימות: (כמעט) רק בהן עוסקים הסקרים והפרשנויות, כאילו ציבור הבוחרים אחיד כמוהם. על כן, מול הפוליטיקה האחרת ראוי להציב גם פרשנות אחרת, סבירה לא פחות.
לדוגמא: האם שאול מופז, שככל הנראה רק תרגילים "נקיים" הפרידו בינו לבין ראשות קדימה, ייאות להיות נושא כליה של לבני? כוחו בין מתפקדי קדימה רב, ולא מן הנמנע שכוח זה יתורגם למיקום גבוה של מועמדים רבים ממחנהו ברשימת קדימה. המשמעות הלא-דמיונית היא שלמעלה משליש מהח"כים של קדימה בכנסת הבאה יהיו תומכי מופז. במצב כזה יהיה באפשרותו להחליט תחת איזה ראש ממשלה הוא ישמש כשר ביטחון. למשל, במצב של כמעט תיק"ו בין גוש השמאל לגוש הימין יוכל מופז לגרום מהפך ולהביא נדוניה שמנה לנתניהו תמורת התיק הבכיר. אין בניתוח זה כדי להביע דעה על תפקודו של מופז בעבר כשר ביטחון, אבל אין הוא מועמד ראוי לכך פחות מאשר לבני או ברק.
דוגמא אחרת: בשיח התקשורתי המושג "ממשלת אחדות" מתייחס רק לממשלה של הליכוד והשמאל (קדימה/העבודה/מרצ)? מדוע לא תיקרא ממשלה של המרכז (הליכוד) והימין בשם זה? הרי הליכוד הוא היום מפלגת המרכז האמיתית, אחרי שקדימה נדדה למחוזות מרצ. השילוב של דן מרידור ובני בגין או עוזי דיין ומשה פייגלין תחת קורת גג אחת ממחיש מציאות זו. מכאן שהשימוש שעושים הפרשנים (וגם נתניהו) במושג "ממשלת אחדות" הוא מוטעה ומטעה.
ועוד דוגמא: "חוש ההומור" של אותם פרשנים מוביל אותם להשתמש - עם קורטוב של לעג - בייחוסם המשפחתי של אישים שונים: הבן של, או הנכד של, ואף להגדירם בלעג כ"נסיכים": הבן של מנחם בגין, הבן של יצחק שמיר, הנכד של זאב ז'בוטינסקי. האם הם מתייחסים בסגנון דומה לאנשי שמאל כמו יעל דיין, אפרים סנה, עוזי ברעם ועוד? פרשן המכבד את עצמו ואת נשוא פרשנותו, מן הראוי שיתייחס לאדם בזכות עצמו, על מעלותיו וחסרונותיו.
"קיצוני"
כך גם השימוש במושג "קיצוני". בקשת הפוליטית של פרשנינו האחידים יש רק קצה אחד, ימין קיצוני, ואין בה הקצה האחר, שמאל קיצוני. מכאן קצרה הדרך כדי לייחס ל"מתונים" שאינם אלא השמאל הקיצוני, מחמאות חסרות בסיס כמו נאורים ורודפי שלום. שלום ה"מתונים" כבר עלה בדם רב, ומוטב שפרשנינו יהיו זהירים ורציניים יותר בדבריהם.
"שלושת העיתונים הגדולים"
וכך גם התייחסותם לעיתונות הכתובה. בעיניהם קיימים "שלושת העיתונים הגדולים" והם מתכוונים לידיעות אחרונות, מעריב והארץ, תוך התעלמות מכך שהעיתון השני בגודלו ובתפוצתו אינו מעריב, אלא "ישראל היום". וכך הם מתייחסים ל"ישראל היום" כעיתון של נתניהו, ושוכחים שהם הפכו את אמצעי השידור "הממלכתיים" לשופר התעמולה של גוש השמאל (קדימה/העבודה/מרצ).
ועוד: ההתייחסות לגורמים שמימין לליכוד כאל הימין הדתי, תוך התעלמות מקיומם של רבבות חילוניים כתומים באגף זה. פרשנות אחראית אינה יכולה להתעלם מציבור כה גדול.
בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית אסור להיות שבוי בגישה האחידה של פרשנות מטעם גוש אחד ובהצגת כל פרשנות אחרת כהזויה וכבלתי לגיטימית. מדינת ישראל כבר נכוותה קשות ממדיניות שהתקשורת "החוקרת" קידמה בלי לחקור.
