דמוגרפיה ופטפוטוגרפיה

במשך השנים הארוכות מאז 1967 - שבהן, בלשונו של נתן אלתרמן, נארג מחדש החוט המשולש: מדינה, עם, ארץ, לאחר אלפיים שנות גלות - טען השמאל הרדיקלי כי על ישראל לסגת מן השטחים מטעמי מוסר, כלומר בגלל העוול שגורמים כיבוש השטח והשליטה על העם הפלשתיני. מול הטיעון המוסרי העמיד הימין (הלא-משיחי) בעיקר טיעונים פרגמטיים: השטחים נדרשים לצרכי ביטחון; ויתור על נכסיו ההיסטוריים של העם היהודי, אשר ממילא אינו רצוי מצד עצמו, יתפרש כחולשה ויזמין אלימות נוספת; ישראל פשוט קטנה, ומשלל טעמים נחוצות לה עתודות קרקע; גבולות 1949 מלאכותיים, משונים ומקשים על התפתחות וגדילה; יש צורך לשלוט על מאגרי המים הגדולים שביהודה ושומרון וכו'.

אל מול טיעונים אלה הציג השמאל טיעון פרגמטי אחד עיקרי: השלום יביא לביטחון ולשגשוג. אלא שמן הרגע שבו קיבלו הפלשתינים שלטון עצמי, התבררה המידה האמיתית שבה הם דבקים באידיאלים כחירות ושלום, והתנפצה תקווה זו. וכשהתברר גם היקף הדיכוי והשחיתות של שלטון הרשות הפלשתינית ושל חמאס, התנפץ גם לוז הטיעון המוסרי. וכך, עם התמוטטות קונספציית השלום, למעשה נותר השמאל ללא טיעון פרגמטי וללא טיעון מוסרי. אלא שבמקום להסיק מסקנות חדשות, דבק השמאל במסקנותיו המעשיות הישנות, כלומר שיש "להחזיר" את השטחים, אך עתה הצמיד להן קו תעמולה חדש: לא עוד ביטחון ומוסר, אלא "פרגמטיזם דמוגרפי", שלפיו רק נסיגה תשמור על מדינת ישראל כמדינה יהודית, שהיא מטרתו של כל ציוני.


המשמעות של ויתורי הימין

טרם נבחן את מידת האמת שבטענה זו, נציין כי לאור התנהלות הימין בהיותו בשלטון, הטענה של השמאל היא לכאורה טענה מנצחת. הרי הימין עצמו פינה התיישבות יהודית פעמיים ואף מסר בעצמו שטחים לשליטה פלשתינית. בכך למעשה קיבל במשתמע את הטענה כי מסירת שטחים ופינוי יישובים יהודיים אינם מהווים סכנה גדולה יותר מאשר החזקה בשטח. זוהי המשמעות האמיתית של ויתורי הימין, ולא, כלהג השגור, "הקריסה של רעיון ארץ-ישראל השלמה" - רעיון שמאז ומתמיד היה בימין הלא-משיחי אידיאל שיש לנהוג לגביו גמישות, אם זו מתחייבת באורח זמני בצוק העתים. כדוגמה נציין כי ז'בוטינסקי תמך בפינוי תל-חי, ובאופן אירוני, האתוס של העמידה העיקשת ואיתו השם "בית"ר" (ברית יוסף תרומפלדור), נולדו דווקא בשל התעקשות השמאל לדבוק בכל מצב בכל שעל שכבר הושג.

לאור העובדה שפינוי השטחים הפך לכאורה לאינטרס של ישראל, יכול השמאל להציג את המפה הפוליטית בישראל כמורכבת משלושה זרמים: שתי תנועות אנטי-ציוניות: הימין והשמאל הקיצוני, הדורשים ישראל גדולה ואובדנית, לעומתן "המרכז הציוני", שאינו אלא השמאל, אשר מטרתו היא להותיר את יהודה ושומרון נקיים מיהודים.

למטרה זו מצמיד עתה השמאל, כאמור, טיעון דמוגרפי פרגמטי, שלפיו ללא נסיגה מן השטחים, תהפוך ישראל למדינה "דו-לאומית". טיעון זה מתבסס על ההנחה ש"בין הירדן לים" יש מספר כמעט שווה של יהודים וערבים, כשהיחס נוטה עם הזמן לטובת הערבים, ועל כן, לפני שתידרש ישראל לספק אזרחות ישראלית לכלל הפלשתינים היושבים בתחום זה ולפני שהערבים יהוו רוב בדמוקרטיה הישראלית, יש לחלק במהירות את הארץ לשתי מדינות לשני עמים.

גם אילו נקב השמאל במספרים מדויקים של התושבים הערבים - אין לאוסף ההנחות הנזכרות שחר. יש בהן ערבוב בין תחומים שונים והן רחוקות מלתאר את המציאות. אבל גם אם נניח שהשמאל צודק בטענותיו ה"דמוגרפיות", עליו להתכבד ולהסביר דבר אחד: אם במהרה בימינו, גם ללא הסכם, בזכות הדמוגרפיה יקבלו הפלשתינים את מדינת ישראל כולה על מגש הכסף של הדמוקרטיה הישראלית, איזה אינטרס יש להם להסכים לחלוקת הארץ לשתי מדינות?

ובכל זאת, למרות התהיות, נקדיש לטיעון הדמוגרפי של השמאל מעט דעת. ראשית, ברור כי הסוגייה הדמוגרפית-פוליטית נפרדת לחלוטין מן הסוגייה הביטחונית. ישראל נאלצת לשלוט בשטחים מטעמים ביטחוניים, ללא קשר למספר התושבים בהם - בין אם מספרם יהיה אלף או עשרה מיליון, וללא קשר לסוגייה הפוליטית - אם יש שם מדינה אם לאו. והא ראייה: דווקא מכיוון שמפקדי הצבא הבכירים רואים בהתנחלויות גורם חשוב ביותר בשמירת הביטחון, סירב צה"ל לשהות בעזה מרגע שהוחרב שם היישוב היהודי. הטיעון הדמוגרפי סותר אפוא את ההיגיון הביטחוני.

שנית, יש להבחין בין גיאוגרפיה לבין פוליטיקה. הרעיון שעליו מבוסס הטיעון הדמוגרפי של השמאל, כאילו אם לא תיסוג ישראל מיהודה ושומרון, היא תיאלץ להעניק אזרחות ישראלית לפלשתינים תושבי עזה ויו"ש - מתעלם מעמדתם ומרצונותיהם של הפלשתינים עצמם ושל העולם כולו. הרי כדי לקבל אזרחות ישראלית, יצטרך העם הפלשתיני לוותר על שלטונו העצמי, על נציגיו ומוסדותיו, כלומר על הרשות, הממשלה, הפרלמנט, המשטרה וכיוצא באלה, ועל התמיכה הרבה שהוא זוכה לה כעם בדרך לשחרור עצמי (הנרטיב המקובל על העולם ועל השמאל). ויתור כזה לא יעלה על דעתו של אף פלשתיני כמעט - ערבי, אירופי, אמריקני או אחר. הסכם אוסלו יצר מוסדות פלשתינים שזכו להכרה רחבה בעולם, אשר אותה לא ניתן להשיב אחור מבלי לקבל את הטענה שלפלשתינים אין זכות הגדרה עצמית כעם. והרי העולם כולו תומך בתוקף בהגדרה העצמית הפלשתינית ומגבה אותה בממון רב ובדיפלומטיה מאומצת. רעיון האזרחות הישראלית של הפלשתינים, כפתרון פוליטי כללי לסכסוך, נותר אפוא רק בכמה ראשים ישראלים קודחים, כמגדל פורח.


מחנק, עוני ואיסלאמיזציה

אם אין הוא פוליטי או ביטחוני, מהו אפוא אופיה של "הסכנה הדמוגרפית"? על כולי עלמא מוסכם כי הקמת מדינה פלשתינית משמעותה שיבת פליטים לפלשתין. בכמה פליטים מדובר? איש אינו יודע בדיוק, אך במחנות הפליטים שמחוץ לעזה ויו"ש חיים כמיליון איש. מבחינה גיאוגרפית, תוספת של מיליון פלשתינים ליו"ש תוביל למיצוי הרסני של מאגרי המים, לשבר פלשתיני כלכלי, למחנק ולעוני אדירים. בהיות הפליטים פונדמנטליסטיים יותר מתושבי יו"ש, יגרור בואם לאזור איסלאמיזציה מואצת. הפוליטיקה הפלשתינית תקצין, תנאי החיים יידרדרו מאוד ומיליוני פלשתינים שטופי שנאה ומחוסרי עבודה ומזון יתדפקו על גדרות ישראל. זהו אופייה האמיתי של "הסכנה הדמוגרפית" - אופי הסותר לחלוטין את מטרות השמאל.

כבר ב-1967 כתב אמנון רובינשטיין, ('הארץ', 21.7.67) כי "הדרישה להחזיר שטחים לאויב ... שעמד ויעמוד עלינו לכלותנו, כמוה כדרישה שנמסור לידיו נשק ותחמושת". בעוונותינו הרבים כבר מסרנו נשק ותחמושת לפלשתינים ואף שטחים מסרנו להם. כעת אנו נדרשים להמשיך מהלך "פרגמטי" זה, על-ידי כך שניצור אצלם צפיפות ודוחק יתרים, תנאי חיים בלתי אפשריים ופונדמנטליזם איסלאמי מואץ. האם באמת מאמין מישהו כי בעיה דמוגרפית מהותית כלשהי תיפתר על-ידי הוספת מיליון פלשתינים לשטחי יהודה ושומרון, אם רק ייקרא להם בַּשם "מדינת פלשתין"?

מתברר כי גם כשהוא מנסה להפגין חשיבה פרגמטית, נותר השמאל במחשבתו האידיאליסטית, שהקשר שלה למציאות רופף ביותר.