מכתב גלוי לשמואל בן ישי

שכנים אנחנו, ורבות נעזרנו, אשתי ואני, בידי הזהב שלך. אנחנו גם משוחחים לעתים, ולא פעם שמעתי מפיך דברי טעם. לכן קשה, קשה מאד היה לשמוע אותך אומר לתוך המיקרופון של גלי צה"ל את המלים המטריפות, הבלתי אפשריות, שאיחלו מוות ושבי לחיילים, וביניהם – ממילא – גם ילדיהם של קרוביך וידידיך. אח"כ ניסית לתקן ולומר שהתכוונת רק לבריונים שביצעו את מעשי הזוועה נגד משפחות פדרמן ותור, אבל אתה בעצמך, גם הם לו היו בידיך - לא היית נוגע בהם! הרי ברור שדיברת מתוך ערפול חושים ואבדן שליטה, מזועזע ממראות הפוגרום, אבל מה זה משנה? בפועל הענקת לצד השני – ועוד ערב פסטיבל השנאה השנתי של רצח רבין – נשק חד לבצע בו רצח אופי נגד הציבור שהוא הציבור שלך.

אתה הלא יודע שהם מחפשים נשק כזה כבר זמן רב, לצורכי הכנותיהם למחות כל זכר של חיים יהודיים מנחלת אבותינו. עד כדי כך הצליחו לנצל אותך, שרבים שאלו האם לא איזה אבישי רביב עשה את "הפרובוקציה" הזאת!

שמואל, אדם חזק ובעל מצפון, יעמוד תמיד מאחורי דברים שאמר מדעת ומתוך שכנוע עמוק, ויהי המחיר אשר יהיה. אולם, מי שבעידנא דריתחא ומתוך סערת רגשות עשה מעשה או דיבר דיבור שראוי להתחרט עליהם, והוא מתוך עקשנות ממשיך להחזיק בעמדה אבודה שבתוך תוכו הוא יודע שאיננה ניתנת להגנה, אדם כזה הוא ההיפך מחזק: עקשנותו היא ביטוי של חולשה.

אתה השתלחת בבריונים צעירים במדים שמשטר דיכוי אילף אותם, עקר מתוכם רגשות של רחמים ורגשות אנוש, ופסיכולוגים שטניים שטפו את מוחם והפכו אותם לרובוטים. נוח לו למשטר שבריוניו יכו בנו, ואנחנו נטיח את ראשינו בהם, ועל הדרך נתלכלך כהוגן. אתה נפלת לתוך הבוץ הזה, אבל עדיין יש לך הבחירה שלא להתחפר בו עוד ועוד.

על כן, זה הזמן לאזור אומץ, לספר ולתאר את המעשים המחרידים שנושאי מדים של מדינת ישראל ביצעו לעיניך באותו הלילה, וכיצד המעשים האלה העבירו אותך על דעתך עד שיצאו מפיך אותן המלים שלא ייאמרו, ולחזור בך מן המלים האלה.

בטוחני, שעיתון זה יעמיד לרשותך את המקום לפרסם את הדברים. אדם אינו נשפט כשהוא טועה ואפילו חוטא, כי אם כאשר אינו מוכן לתקן את המעוות. זו היהדות. שאל כל רב.


לירות לעצמנו ברגל

לאחרונה התפתח במקומותינו מעין רפלקס מותנה: השלטון מכה במתנחלים, ובתגובה - מכים מתנחלים בערבים. על השאלה מה הקשר, הם עונים שבכך הם קובעים לשלטונות "תג-מחיר".

כל תולדות הציונות רצופות וויכוח בין שמאל לימין ביישוב היהודי: הימין נקם על פגיעת ערבים ביהודים באמצעות פגיעה בערבים אחרים, מפני שאל המפגעים בעצמם לא יכלו להגיע. לעומתו דחה "היישוב המאורגן" נקמה עיוורת ולא התיר פגיעה בערבים חפים מפשע. לזה קראו "טוהר הנשק".

אלא, השיטה החדשה אצלנו צועדת מעבר לוויכוח הזה עוד צעד אחד קדימה (או אחורה?): לא רק נוקמים בערבים על פגיעה מידי ערבים אחרים, פוגעים בהם גם בגלל פגיעות של השלטון... היהודי.

אשים נפשי בכפי ואדון כאן קודם כל בשאלת מוסריותה של השיטה הזאת ואומר, שזה "מוסר הוטנטוטי", ובעצם – מוסר ערבי-טרוריסטי. כי אצלם אכן מקובל לחפות על חולשות ומחלוקות בפנים ע"י תקיפת יהודים. "חימום הגזרה", קוראים לזה, ועל כך יש לומר, שאם נרד לשפל מדרגתם, בזאת בלבד ננחיל להם במו ידינו את הניצחון עלינו.

אשר לתבונה הפוליטית שבפגיעה בערבים כ"גביית מחיר" על פוגרומים שלטוניים, כבר שאל הסופר זלמן שניאור: למה בועט הסוס בעגלה? והשיב, מפני שאיננו יכול להגיע לעגלון המצליף בו. אמור מעתה, לא מרוב גבורה בועט הסוס, כי אם מחולשה.

ולא זו בלבד, אלא שנותנים אנחנו לממשלת הזדון בונוס. פעם אחת היא הרוויחה בהריסת מה שהרסה, ועוד פעם היא מרוויחה כאשר היא מפיקה מאיתנו תגובות של זעם עיוור, המשחירות את פנינו. כי מה לעשות, דעת הקהל בארץ – לאו רק של שמאלנים שרופים – מתקוממת נגד עשיית עוול לחפים מפשע. גם מי שמתייחס בהבנה לתגמול יהודי על התקפות של ערבים, לא יבין ולא יסלח על פגיעה בערבים סתם, "בתגובה" על פשע שביצע שלטון יהודי נגד יהודים. חוש הצדק מתקומם, וטוב שכך.

נותר הפן הערבי. הקצין הבריטי ווינגייט, "הידיד" קראו לו, אימן והפעיל במאורעות 1936-9 בעמק יזרעאל "פלוגות לילה" של היישוב היהודי. אותו זמן נהגו הכנופיות הערביות לפוצץ ולהצית את צינור הנפט עירק-חיפה שעבר בעמק, ו-ווינגייט הפעיל על מחבלים שנתפסו "לחץ פיסי בלתי מתון". בין השאר השכיב אותם בתוך שלוליות של נפט שרוף ו"גיהץ" את פרצופיהם בבוץ המסריח. כאשר הלוחמים היהודים ביקשו להצטרף, עצר בעדם ווינגייט: אתם, לא! אנחנו, סופנו ללכת מכאן ואתם תישארו ותצטרכו לחיות איתם. לכן לכם - אסור להשפיל אותם!

נכון, יש להם די משאבי שנאה משלהם ואין הם זקוקים לפרובוקציות שלנו כדי לעסוק בטרור. ובכל זאת – שאנחנו מרצוננו נוסיף שנאה על שנאה? ומי יקבל על עצמו את האחריות למחיר בפצועים ובהרוגים, חס ושלום, שהתגרויות כאלה עלולות לגבות?

ובכלל, מי אמר שהתקפות של מתנחלים על ערבים גובות מחיר מן השלטונות ? ואולי להיפך? אולי זו משאלתן הכמוסה של ממשלות הגירוש, שההתכתשות עם הערבים תמרר ליהודים את החיים עד שיעזבו ויחסכו מהן את הצורך בגירוש?

מדוע, למשל, מתאמצים האנרכיסטים לסכסך בין יהודים לערבים בחברון ובמקומות אחרים? האם לא כדי להוכיח, כביכול, שהיהודים ביש"ע הם "גוף זר" ומכאן "החיכוך"? הלא דווקא חיים נורמליים ושקטים של מתנחלים בתוך ריכוזי ערבים ביו"ש הם כצנינים בעיני השמאל והתקשורת העויינת!

מתי נלמד שלא לשחק לידי משנאינו?