מונח לפניי פסק הדין בבג'צ 10302/07 שנושאו "בית השלום" בחברון.
בג"צ - ראשי תיבות של בית דין גבוה לצדק, ואני – צדק לא מצאתי בפס"ד הזה, שלפיו תוך שלושה ימים על כל דרי הבית לפנותו, ולא – יישלחו בהם את מי שזה לא מכבר תירגלו חזרה כללית אצל פדרמן והשיגו ציונים גבוהים בברוטאליות, באכזריות, בשנאת חינם.
בית הדין הגבוה לצדק גם דאג שהמשפחות המתגוררות בבית השלום לא תצאנה ריקם: הוא הטיל על המתנחלים לזרוק אחריהן גם 30,000 שקל: 15,000 למדינת ישראל ו-15,000 לרג'בי, מוכר הנכס שקיבל יותר ממיליון דולר, התכחש למכירה, ואחרי שנחשפו הסתירות בדבריו על-פי עדויותיו, על-פי הצילומים וההקלטות – יצא שקרן.
פרשת "בית השלום" תיכנס להיסטוריה כאבן-דרך בהפיכת המתנחלים ותומכיהם לאזרחים מסוג ב', משוללי זכויות אלמנטאריות, כולל זכות הקניין, וזאת באשמת מערכת הביטחון משר הביטחון ומטה, המערכת המשפטית - יועץ משפטי, פרקליטות, משטרה וגם שיא הצמרת המשפטית, הלא הוא הבג"צ. יש לדייק כאן ולציין, שהבאים בעניינים לאומיים בפני ערכאות נמוכות יותר, מחוזי ושלום, זוכים עדיין פעמים רבות – לא תמיד – גם למשפט וגם לצדק, לעומת אולי 60% מהעם, שכבר נואשו לחלוטין מהבג"צ.
המועקה – לחיות במדינה שאינך יכול להשיג בה צדק – שקולה כנגד השמחה ותחושת הישועה והפדות שחשים היום השחורים באמריקה, כשאחד משלהם נכנס לבית הלבן. הלא עוד לא חלפו 50 שנה מן הימים שבהם הם חיפשו את הצדק בבית המשפט העליון שלהם – ולא מצאו, כמו שהיום כאן נאמני ארץ ישראל אינם מוצאים. כן, המתנחלים בארץ הזאת היום הם השחורים של אמריקה שמלפני 50 שנה ויותר.
מי שאינו מאמין, שילך וילמד את בג"צ 10302/07.
החל מן הרגע שנודע לשלטונות שמתנחלים רכשו בית ערבי בחברון, הם חיפשו עילות לגרשם מתוכו. שהרי כבר אסרו על היהודים לבנות בתים ואפילו להזיז קרוואן ממקום למקום ומה תועלת בכך, אם הם יוכלו לעקוף את ההקפאה ע"י רכישת אדמה ובתים מערבים?
תחילה, ניסו לתקוף את הנוכחות היהודית מן הצד הביטחוני: ביקשו מן הצבא חוות דעת שבית-השלום מסכן את הביטחון. דוברת היישוב היהודי בחברון, אורית סטרוק, מצאה עניין בעיתוי מתן פסה"ד: בין פרשת וירא, שמככב בה הסיפור של סדום ומשפט-סדום, לבין פרשת חיי שרה, שבמרכזה הקניין העברי הראשון בארץ כנען, שהיה בחברון. אולם תנוח דעתה של אורית סטרוק – עם ישראל עדיין איננו "עם עמורה". שלטונות הצבא השיבו את פניית הצוררים ריקם וענו להם, שאדרבה - ישיבת יהודים באותו הבית מרבה ביטחון, ואף הוא בעצמו, הצבא, נהג להציב משמרות על המבנה, הניצב מול קריית ארבע וממש שומר עליה. גם תוחלתם של המתנכלים, לשמוע דעה ביטחונית שהערבים עלולים לחולל מהומות במחאה על השכנות היהודית החדשה – נכזבה. ואכן, עד היום – למעלה משנה – שוררים שקט ושלווה בין הערבים לשכניהם היהודים.
אם מצד הביטחון לא יכלו לתקוף את היהודים – הסתערו עליהם, בין היתר, משתי חזיתות אחרות, מצד הקניין ומצד החזקה. לצורך שלילת הקניין מן הקונים השתמשו בגזירה ישנה, שאף היא נחקקה רק נגד יהודים, לפיה כל עסקה במקרקעין ביש"ע טעונה היתר עסקה מטעם שר הביטחון. ואכן, משהוגשה הבקשה לגבי הבית הזה, שר הביטחון סרב לה.
החזית השנייה, ובה עוסק פסה"ד, היא חזית החזקה. החוק מגן גם על החזקה, לא רק על הבעלות. כלומר, גם אדם המחזיק בנכס שלא כדין, אסור להוציא אותו ממנו בכוח. על כן, מי שפלש לנכס מבלי שתהיה לו זכות החזקה, החוק מרשה למחזיק בנכס להוציא בעצמו את הפולש תוך 30 יום מיום הפלישה, גם אם המחזיק אינו בעצמו הבעלים.
במקרה שלנו קבע בג"צ, שאפילו צודקים המתנחלים ובידיהם הסכם-מכר בעל תוקף, עדיין הם צריכים להוכיח שכאשר נכנסו לבית ותפסו אותו, הייתה להם גם זכות החזקה.
המוכר הערבי, רג'בי, טען תחילה להד"ם: הסכם המכירה מזויף והוא לא קיבל כל כסף. כשהציגו סרט בו רואים אותו סופר את הכסף, וגם קבלות בחתימתו על מלוא מהמחיר, שינה את טעמו וטען שאכן מכר, אבל מיד התחרט וביטל את המכר.
כך נוצר כביכול – "סכסוך": היהודים טוענים שהמכר הושלם והכסף שולם ורג'בי מכחיש. הלכו היהודים והגישו תביעה בבית המשפט המחוזי כדי שיפסוק בעניין הבעלות ואומר הבג"צ: אם וכאשר תוכרע שם הבעלות לטובתכם, תוכלו לתבוע גם את החזקה. בינתיים, עובדה היא שכאשר פלשתם, קבלן מטעם רג'בי עבד בבניין בשיפוצים, כלומר - החזקה הייתה בידי רג'בי ואתם, בפלישתכם, שללתם אותה ממנו שלא כדין. מסביב לנקודה הזאת סובב כל הדיון בבג"צ.
אחרי שנכנסו היהודים הגיש רג'בי תלונה במשטרה וטען "פלישה". מיד לאחר מכן הוא נעצר ע"י הרשות הפלשתינית והוחזק כמה חודשים בכלא ביריחו "בעוון" מכירת הבית ליהודים. כמו כן, ידוע היטב שמוות אכזרי מאיים על כל ערבי שמוכר קרקע ליהודים מידי ארגוני המחבלים – ועל כן המניע של רג'בי לרוץ למשטרה ולהתלונן, להכחיש ולהתפתל – ברור לכל יל. חוץ מאשר לבג"צ, שהתפלא למה נכנסו המתנחלים לבית במהירות, בחבורה גדולה ובהיערכות ביטחונית, וראה בכל אלה סממנים של "פלישה". את טענת המתנחלים שהבית עמד ריק ופרוץ ואנשי הרשות הפלשתינית התכוונו לתופסו, ולכן מיהרו להקדימם, לא הצליח הבג"צ להבין. אמנם, רק 35 ק"מ מפרידים בין ירושלים לחברון, אך המרחק האמיתי הוא כנראה כמו אל האולימפוס.
היהודים, מלומדי ניסיון מר, צילמו בווידאו את כל מהלך כניסתם לבית והגישו לבג"צ את הדיסק, לראייה שלא פרצו מנעול כטענת רג'בי ובכלל – לא נכנסו בסגנון של פולשים. אלא, ממה נפשך – או שבג"צ כלל לא צפה בקלטת, או שהתעלם ממנה.
מכל מקום, היה מי שלימד את רג'בי היטב מה עליו לעשות: הוא פנה למשטרה לפי הסעיף 3.) ל"צו בדבר סילוק פולשים" וביקש את סיוע המשטרה בסילוק ה"פולשים" היהודים. בכך, הוא העביר את הכדור אל שר הביטחון, השר לביטחון פנים ולמשטרה: האם לקבוע שהוכח לכאורה שהיהודים הם "פולשים" ולשמש זרוע לרג'בי, ובעיקר לעומדים מאחוריו לגרש את היהודים, או למשוך את ידיה של המשטרה מן העניין ולשלוח את רג'בי לעזור לעצמו או ללכת לבית המשפט?
לו התרחש המעשה הזה בין שני צדדים בתל אביב, כלומר לו פעלה המשטרה בתום לב וללא הנחיות פוליטיות, אין ספק שהיא לא הייתה מתערבת, כי זו הפרקטיקה וכך אומרים התקדימים: כדי שהמשטרה תתערב בטענת פלישה אזרחית, צריך שיהיה ברור וחד-משמעי שאין לפולש, אף לכאורה, כל טענה רצינית להישען עליה.
אסנת מנדל, ראש מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, נשאלה על כך לפני כשנה בוועדה לביקורת המדינה בכנסת והודתה, שלו היה זה סכסוך בתוך הקו הירוק, המדינה לא הייתה מתערבת. לשאלה, מדוע זה כך - השיבה: כי זה בחברון...
בתל אביב, המשטרה לא הייתה מתערבת מעוד סיבה אחת והיא, שבחוזה המכר גופו כתוב בפירוש, שעם חתימת החוזה עוברת גם החזקה לידי המוכר, והרי רג'בי הודה שחתם על החוזה! בחברון – התעלם הבג"צ מן העובדה הזו מכל וכל.
בתל אביב, המשטרה לא הייתה מתערבת – ולו התערבה בג"צ היה מונע אותה – מפני שטענתו של רג'בי שחזר בו מן המכר מיד לאחר החתימה נסתרה ע"י הצגת קבלות בחתימתו שניתנו במשך כמעט שלוש שנים לאחר מכן! כך בתל אביב. בחברון – בג"צ התעלם גם מן הפרט הזה.
אך כל אלה הם פרטים צדדיים. את עיקר פסק דינו תלה בג"צ על עובדה אחרת, והיא – שפועלים מטעם רג'בי עבדו בבית, ומכאן ראייה שרג'בי היה בעל החזקה. ברם, בתל אביב המשטרה הייתה מתעלמת גם מטענה זו, לו הראו לה קבלה של רג'בי על 30,000 שקל שכתוב בה בפירוש שקיבל את הסכום הזה מאת הקונים כמקדמה על חשבון ביצוע השיפוצים האלה בשבילם, כלומר – שהקבלן שלו עבד במקום מטעם הקונים היהודים! בפועל, משטרת חברון והמערכת מאחוריה התעלמה, ובג"צ התעלם, גם מן העובדה הזאת.
מדוע? מדוע, אם לא מפני שבג"צ ניצב באותו הצד של המתרס כמו הממשלה והאליטות השמאלניות - במלחמת התרבות הנטשת בארץ בין אלה ששמעון פרס הגדיר כ"יהודים" לבין אלה שקרא להם "ישראלים"?
ועדיין לא הגענו אל השיא, כאשר העותרות היהודיות הצליחו להשיג הקלטה של האדון רג'בי, בה שהוא מודה באזני בן שיחו בפה מלא: נכון, מכרתי את הנכס ונכון שהקונה ביקש שאעשה את השיפוצים בבית, מטעמו ובשבילו. לו הציגו את הראייה הזאת בת"א, אין צל של סיכוי, שמשטרה הייתה מתערבת ומוציאה את הקונה בכוח מן הבניין, ואין סיכוי שבג"צ היה מאשר למשטרה להתערב במקרה כזה.
בחברון השופטת פרוקצ'יה, שכתבה את פסה"ד, התגברה גם על הקלטת הזאת של רג'בי שהעותרות הגישו לה ברגע האחרון – אבל איך? על זאת ישפטו הקוראים עפ"י הנמקתה המצוטטת להלן, אם בכלל אפשר לקרוא לזה "הנמקה":
"העותרות שמו דגש בטענותיהן על הטענה כי בעת שנכנסו למבנה היה רג'בי מעורב בביצוע שיפוצים עבורן ומטעמן . הן ביקשו אף לצרף קלטת המעידה על כך. אין מקום וצורך להכריע במסגרת עתירה זו, שעניינה הגנה על החזקה, במשקלה של טענה זו... רג'בי זכאי להגנה על חזקתו כדין במבנה, בין אם הוא מבצע שיפוצים עבור עצמו ובין אם ביצוע העבודות נעשה עבור העותרות. הדין אינו מתיר לנשלו מחזקתו, כך או כך."
"רג'בי זכאי להגנה על חזקתו", "הדין אינו מתיר לנשלו מחזקתו", אבל אם רג'בי או שלוחיו היו במבנה רק במסגרת ביצוע שיפוצים בעבור הקונים – ממילא הבניין לא היה בחזקתו! שאם לא תאמר כן, סייד שפינית לו את דירתך כדי שיצבע אותה, כשתרצה לחזור אליה יטען לחזקה, יקרא למשטרה, והיא תסלק אותך מביתך ותשלח אותך לבית המשפט - על סמך בג"צ 10302/07!
לאחר שהגישו את הקלטת, ביקשו העותרות שבג"צ יחליט על צירוף הראייה הזאת לתיק, וכי היועץ המשפטי והמשטרה יידרשו לשקול מחדש את החלטת הפינוי, בהתחשב בראייה החדשה, ולצורך זה התבקש בג"צ לעכב את החלטתו, כי כך - רק כך - יכול להיעשות ולהיראות הצדק! אלא, השופטת פרוקצ'יה זרקה את הראייה המכרעת הזאת החוצה, ביחד עם העותרות, כנראה מפני שלא יכלה להתמודד איתה, ומן ההחלטה הפנימית לסלק את היהודים לא הייתה מסוגלת לסגת.
הפגיעה העמוקה הזאת בצדק מבשרת רעות לשלמות החברה, מפני שהאדם יכול לסבול מחסור ואפילו התעמרות ושרירות לב, אבל לעולם לא ישלים עם עוול ואי-צדק כשהם באים ממקום המשפט.
פסק הדין הזה, למרות שאינו יחיד, הוא פרשת-דרכים. הוא משאיר אחריו למעלה ממחצית העם מיותמים ומנושלים ממקור הצדק, חיים במדינה שבשבילם אין בה דין. לא ידוע מה יתרחש ב"בית השלום" בבוא יום הגירוש. אך גם התחזיות השחורות ביותר יחווירו לעומת השפעות העומק, ארוכות הטווח, שפסה"ד הזה עתיד להקרין: איך תחיינה יחד שתי החברות – חברת המגרשים והשופטים עם חברת המגורשים והשפוטים? מי יוכל עוד לגשר על פני תהומות של שנאה, זרות ודחייה באין עוד אמון ברשות שופטת אחת? ואיך תוכל חברה מוקפת אויבים לשרוד עם סתירות ומתחים פנימיים כאלה? איך לא תתרסק מבפנים?
האם הקדישו השופטים המלומדים ולו דקה אחת מזמנם כדי לחשוב ולהפנים, מה הם מחוללים?...
