סדום, המקצוע והסם

"מקצוע הוא תחום פעילות שאדם מתמחה בו ועוסק בו לפרנסתו. גישה מצמצמת מבדילה בין מקצוע לבין עיסוק, כאשר מקצוע דורש הכשרה מקצועית נרחבת, ועיסוק הוא פעילות של אדם לפרנסתו, גם כזו שאינה דורשת הכשרה מקצועית" (מתוך ויקיפדיה).

בשנים האחרונות אנו חוזים בירידת קרנו וכדאיותו של המקצוע, ומאידך בהשתלטותה העצובה של העסקנות. לא כל הנחזה להיות בעל מקצוע הוא אכן כזה, ולא כל עוסק הוא חוקי – רחוק מכך. בפרט עומד אני אחוז צער אל נוכח התוצאה השוררת היום בשטח: בעל מקצוע אינו יכול להתפרנס בכבוד ממקצועו, ועוסקים רבים הם שמתפרנסים במקומו ממקצועו.

הבוקר, כבר בעודי מתארגן ליציאה לעבודה, תקפה אותי מכל מכשיר-מדיה פרסומת של אחת מחברות הביטוח הישירות הקוראת למבוטחים לעזוב את סוכן הביטוח שלהם מאחר והוא מיותר (זו הפרשנות אליה מתועל הצרכן, להבנתי את הפרסומת). ואכן, חשבתי (ויאמר מיד כי איני מסכים באופן אישי עם האמור בפרסומת הפוגענית וחסרת הטעם הזו) כי יש הרבה עיסוקים מיותרים בעולמנו שהיעלמותם מן השטח לא תעלה ולא תוריד מאומה מהמענה לצרכיו היומיומיים של הציבור. העיסוקים אשר צצו בשנים האחרונות, שההגדרה המתאימה להם ביותר הינה "מתווכי השירותים בענף הרכב" – לא בעלי מקצוע ובוודאי לא מקצוענים - אכן לא הועילו במאום, אלא אך הזיקו ופעלו כסם משכר על ציבור רחב ועל מנהיגינו אשר נהו אחר עגל הזהב השיקרי.

מקצוע תיקון הרכב, להבדיל, הינו מקצוע שבלעדיו איש בעידן המודרני והמתועש, אינו יכול להסתדר ולנהל שגרת חיים; המדובר במקצוע נדרש וחיוני לציבור. זוהי עוצמתנו אך זוהי גם חולשתנו, שכן אמת בסיסית זו הינה כאבן שואבת לעסקנים ולשרלטנים הניזונים מפירות מקצוענו ועמלנו.

רבים הם המנסים להשחיר ולטשטש את האוחזים הגאים במקצוע שלנו על-מנת לקדם את מכירת "הסם", ורבות הן הדרכים וההמצאות השונות והמשונות המקדשות מטרה זו בעיניהם. תחילה – הקונספציה: הצגת הליסינג כפתרון לכל מדווה - "לא צריך לראות מוסך" – רק שכחו לציין שהמסך היורד בין הלקוח לבין המוסך הוא מסך המחפה על עוולות רבות מספור המתחוללות ברכב ובבטיחות נוסעיו. ההמשך – לוחמה פסיכולוגית קולקטיבית כנגד המוסכים שאינם עובדים עם הליסינג כמי שעוסקים כביכול בהונאות ביטוח באורח שוטף. והסוף – השלכת המוסך המשרת ככלי אין חפץ בו לאחר צבירת חובות עתק כלפיו (אולי בהמשך ללא צריך לראות מוסך, גם לא צריך לשלם למוסך).

בשנים האחרונות, בעלי המוסכים – כמו גם חקלאים רבים וכמו רופאי השיניים רבים ועוד אוחזי מקצועות נחוצים, נכנעו – באופן אבסורדי והזוי – לתכתיבי העסקנים ועבדו, כמעט ללא תמורה עד כדי סיכון ממשי למפעל חייהם, כאשר אלו הגורפים את הכסף אך לא עובדים במקצוע ולא נותנים את האחריות המקצועית הנגזרת - הינם אלו שחוללו את השבר.

כידוע מן המקורות, חטאם של תושבי סדום לא היו בתחום שבין האדם למקום אלא בתחום החברתי – בינם לבינם ובינם לבין אורחיהם. סדום הייתה ידועה כעיר בה ההתנהגות הלא מוסרית היוותה לא רק נורמה חברתית אלא חוק מקומי שהמפרים אותו בגילוי חמלה היו נענשים באכזריות. בדומה, בסדום-הרכב שלנו, אלו הדבקים בסטנדרטים המקצועיים והאתיים – הם אלו שעלולים למצוא עצמם לא רק בודדים עד כאב, אלא גם הראשונים בתור ללשכת האבטלה.


ובעת משבר?

ומה קורה למחוללי השבר בימים אלה? הם לא משלמים למוסכים על עמל יומם. "אין לנו כסף כרגע – תמתין עוד 90 יום", "תפנה לנאמן", "זה מה שיש" ועוד מגוון תשובות שמוסכים מקבלים מידי יום מזן הלקוחות הנפלא הזה שהוציא מליוני שקלים רבים בשנתיים האחרונות על פרסום, יחצ"נות ולוביזם עד כי "שכנע" חברי כנסת מכל המגזרים ואפילו את מנהיגי ההסתדרות – לתמוך בעמדותיהם על כי יש להמשיך ולנפק לעשירון העליון ולחברי הכנסת את מנת הסם המיוחלת – "הליסינג התפעולי" – שימוש ברכב ובמקורות האנרגיה בחצי חינם.

מי ששילם את המחיר בזמן הנפקת "הסם", משלם אותו גם היום – המוסכים. למוסך אחד בפ"ת [על-פי נתונים שנמסרו לנו ע"י בעלי מוסכים] חייבת חברת ליסינג אחת לבדה 2.5 מיליון ש"ח. למוסך אחר במרכז הארץ חייבות 3 חברות ליסינג כ-4 מיליון ש"ח, למוסך קטן במרכז הארץ חייבים 1.6 מיליון ש"ח. הרשימה ארוכה ועצובה מנשוא.

ראוי, כי גורמים אלו יזכרו שבסופו של דבר סדום חרבה כולה וכליל – ותחת חורבותיה נקברו לא רק "מפירי" חוקי סדום (החומלים) אלא גם מחוקקי חוקי סדום (האכזריים).


התיקון הבטוח

אג'נדת התיקון הביטוח, אותה הגיתי וכתבתי בשנת 2003, לאחר יישומה וניסויה בשטח על-ידי במוסכי הפרטי, הינה גם אג'נדה כלכלית ומקצועית אותה למדתי מאבי ז"ל, אשר אסר עליי מיום כניסתי לבגרות אישית, למכור/להעביר/להלוות/למסור לאחר את הנכסים היקרים שיש לאדם: הכבוד העצמי והמקצוע, ותוצאת שילובם יחד - הזכות להתפרנס בכבוד מהמקצוע.

הפיתוי לצרוך "סם" הוא פיתוי גדול לכל בן אנוש והכניעה ללחצים חברתיים הינה חולשה אנושית מוכרת, בפרט כאשר מסביב ומכל עבר יש עוד רבים שנכנעו. לאחר ההצטרפות לחבורת "מספקי הסם" ובייחוד כאשר יש לכך גיבוי ממשלתי, בעל המוסך אולי יכול היה להצטדק בפני עצמו: "כולם היו שם", "אין ברירה", "X התחיל והיינו צריכים להתחרות בו" ועוד מגוון תירוצים וקלישאות אותם שמעתי במשך שנים רבות מפיהם של בעלי מוסכים המספקים עבודת "הפקת סם", תוך השפלה אישית, זילות מקצועית וחוסר כדאיות כלכלית (אלא עבור משווקי החגיגות ולא עבור המוסכים שהפכו למלצרים בחגיגות אלו). נכון להיום, משווקי החגיגות יקבלו סיוע ממשלתי ו"מפיקי הסם" חבריי למקצוע, יאלצו למחוק אחוז ניכר מהחובות שחבים להם כל אלה.

אני מקווה, שלקח הימים הללו יילמד על-ידי רוב חברינו המוסכים, אלו שנאנקו אז ונאנקים היום בעקבות המשבר. הלקח האמיתי הינו, כי יכולנו ביחד ומראש להגן על מקומות הייצור שלנו ולהימנע מהמשבר הזה בעצמנו ואין אנו זקוקים לאף מדינאי, פוליטיקאי ו/או מחוקק בכדי לייצר לנו ענף יציב, מכניס וגאה.

ואולי, אולי מתוך השבר יצמח חזון אחרית הימים: חברות ביטוח, ליסינג וכד' שירצו כי יהיו להם באמתחתם מוסכי הסדר – יאלצו להגיע למכללה הטכנולוגית לרכב, ללמוד מהיסוד את המקצוע ולפתוח את "מוסכי ההסדר" שלהם בעצמם – כאנשי מקצוע ולא כעסקנים.