ברק ממשיך לברוח

ברק ממשיך לברוח

עוד לפני שהיה רמטכ"ל כבר דבק באהוד ברק השם "טפלון". השם מרמז לכך שלמרות שקרו מחדלים בעניינים שבתחום אחריותו לא דבק בו רבב אשמה. מאז אסון צאלים ב', בו הפגין חוסר מנהיגות בולט (בין אם ברח ובין אם לאו) מיישם ברק מדיניות עקבית של בריחה מאחריות, מהתמודדות עם קשיים ומעימותים חזיתיים.

מיד לאחר אסון צאלים ב' החליט ברק על הקמת ועדת חקירה. דווקא משום שהיה נוכח בשעת האסון החלטה זו היא בעייתית. מדוע להקים ועדה? האם לא ידע מה קרה? מדוע אינו מסוגל להסביר, כאחראי הישיר בשטח, את העובדות? הרי היה עליו בסה"כ לחקור את פקודיו שלו ואת עצמו במחדל שהיה נוכח בעשייתו, ולקבל החלטות פיקודיות.

אולם השם ועדת חקירה עושה את שלו. רוב ועדות החקירה שקמו בארץ היו כושלות וחסרות שיניים ומסקנות, אך הן שימשו היטב לניקוי מאחריות של חלק מהאשמים. כך תפקדה גם ועדה זו, שבאופן תקדימי ממצאיה הבעייתיים כמעט והגיעו לבית משפט.

האמת היא שברק היה רמטכ"ל מאוד לא מרשים. צה"ל בתקופתו לא התקדם והתעצם, לא הוצבו תוכניות פיתוח מספקות וערכי הלחימה והמשמעת הידרדרו. הדבר לא מפתיע, שכן סיפורים נפוצו כבר אז על הרמטכ"ל המנומנם, האוהב להגיע ללשכתו בשעות בוקר מאוחרות. את הכישלון הפיקודי כיסו ברק ואנשיו בסיסמא "צבא קטן וחכם", כשבפועל עודד ברק אבטלה סמויה והשקעה בכוחות לא אפקטיביים אך מתוקשרים היטב.

ברק גם ערך סבבי מינויים לא מקצועיים במיוחד של חבריו מהסיירת והשאיר לממשיכו עבודה קשה ומתנגדים לא מקצועיים. בשל היותו רמטכ"ל פוליטי ו"קרוב לצלחת" הצליח לקדם את ענייני סיירת מטכ"ל, גם כאשר מצב העניינים דרש התייחסות אחרת, למשל באותה פריצה גורלית למבנה אליו נחטף נחשון וקסמן.

במסגרת תפקידו היה מעורב בתהליך אוסלו ובכלל ניתן לאמר כי ברק העצים עד מאוד את תהליך הפוליטיזציה של הצבא. למרות שהכיר, מתוקף תפקידו כרמטכ"ל, את כל חרפות אוסלו, לא העז לשטוח אותן בפני הציבור והפקיר אותו לחסדי התהליך ההרסני (לפי דעתו שלו - שהרי כזכור נמנע ברק, כאיש עבודה, בהצבעה על אוסלו ב'). בין שאר דברים גם שתיקה זו, המעידה על נאמנות לרה"מ רבין על חשבון הנאמנות למדינה, לציבור ולצבא, הביאה לברק הערכה ותגמולים פוליטיים מצד רבין גם כשהיה רמטכ"ל וכמובן לאחר שהשתחרר.

לאחר שסיים את תפקידו הצבאי, זינק ברק מתפקידו הצבאי למרכז הציבוריות הישראלית, לאחר תקופת צינון קצרה ביותר. יש לשים לב להתנהלות זו כיוון שכך הוא נוהג באופן קבוע. הוא משאיר אחריו מערכות כושלות, מבולבלות ולא מתפקדות וממשיך הלאה לתפקידו הבא מבלי להביט לאחור.

פעם הסביר קצין לא זוטר מסיירת מטכ"ל כי ברק הטמיע בסיירת נהלי עבודה בעייתיים שלקח שנים להיפטר מהם. אחד מאלה, אשר צוין במפורש, היה התמודדות בעייתית עם כשלון המשימה. ברק לא לימד את פקודיו להתמודד עם קשיים, בעיות וכשלון במהלך משימות. לכן משימות שלא הלכו בדיוק לפי התכנון היוו בעיה גדולה. בדר"כ היו פשוט מוותרים על הביצוע וחוזרים לנקודת ההתחלה.

מי זוכר מה היה ברק בזמן שתותחי צה"ל הפגיזו מבנה של האו"ם בכפר כנא במבצע ענבי זעם (מבצע שהיה אמור לחזק את רה"מ פרס בבחירות 1996 הקרבות)? שר החוץ. אחת הסיבות להפסקתו המבישה של המבצע וההתקפלות מול החיזבאללה (מסמך ה"הבנות") בוודאי קשורה לתפקודו של שר החוץ, שנאלץ לספוג את הביקורת הבינלאומית ולא עמד בנטל. לא מופרך לסבור שברק המליץ לראש הממשלה דאז על התקפלות ונסיגה, ופרס עצמו ודאי שמח לשמע תירוץ להפסקת מבצע שלא רצה להתחיל בו בכלל.

קשה להאמין, אבל ישנם בארץ רבים הסבורים כי הבריחה מלבנון והכניעה לחיזבאללה שהוביל ברק כראש ממשלה אינה קשורה וכרוכה באינתיפאדה הנוכחית. יש לדעת: בכירים פלשתינים טוענים זאת בפירוש, וטענו שהאינתיפאדה בפתח עוד לפני שפרצה. מבחינתם מדובר בהשוואה פשוטה של יעילות מודלים שונים של "התנגדות".

ישנן עדויות רבות על כך שבקמפ-דיוויד איימו המנהיגים הפלשתינים באופן המפורש ביותר שיישמו את המודל שפיתח החיזבאללה, כיוון שהוכח כי "הישראלים מבינים רק דם". אבל לא רק פלשתינים בכירים טוענים כך. בכירים צבאיים ופוליטיים אצלנו אומרים זאת, אנשי מודיעין אומרים זאת, חיזבאללה אומר זאת, אנשי צד"ל מבינים זאת, לליגה הערבית כולה הקשר ברור, אבל מי שכל כך רצה בנסיגה לא מוכן להודות, אפילו בפני עצמו, באסון הנורא שהמיט על עם ישראל. ועדיין לא שאלנו האם המצב בדרום לבנון עצמה השתפר מבחינת האיום על ישראל ומעמדה באיזור. ברק משתמש בשופרות אלה, בדעות העיוורות המהללות את הנסיגה, בכדי לזמר הצלחה.

ואמנם, זהו הקריטריון הברקי להצלחה מאז שהפך לבכיר במערכת. נסיגה ובריחה מעימות ואחריות הם אותות הגבורה של "החייל האמיץ ביותר בצה"ל" בחמש-עשרה השנים האחרונות. עד עתה הציבור תיגמל התנהלות זו משום שגם הוא, במידה לא מבוטלת, מעוניין להתחמק מאחריות ולברוח מעימות.

לאחר מאורעות אוקטובר 2000 הקים ראש הממשלה ברק, בהתנהלות טיפוסית, את ועדת אור. תפקידה לבחון מי אשם בהריגתם של 13 ערבים סמוך לפרוץ האינתיפאדה. מדוע להקים ועדה? האם אין המפכ"ל, שר הפנים וראש הממשלה נושאים באחריות ברורה וחד משמעית? האם אזרחי המדינה זקוקים לניתוח כל מקרה ומקרה, כל תקרית ותקרית? רבים טוענים כי הוועדה הוקמה בשל הבחירות הקרבות. אבל ישנו כאן גם עניין עמוק יותר. גבולות האחריות הציבורית אינם ברורים לראש הממשלה ברק. תפקידה של הועדה לקבוע שברק לכל היותר התרשל, אך לא בגבולות פליליים. וכך כנראה תקבע. ואמנם זה המקרה.

אלא שלקיחת האחריות היא עניין ציבורי מעבר לחוק, לא בגבולותיו. למשל, הכשלונות הכלכליים של ברק כרה"מ אינם פליליים, אך גם אינם רצויים. מנהיגים משלמים מחיר פוליטי, לא רק משפטי. האם לא סביר לצפות ממנהיג שיעשה צעדים חכמים, אמיצים ומנהיגותיים יותר, כמו למשל לפטר את בן-עמי ווילק בו במקום ולקחת אחריות על המאורעות, או לחילופין, לקבוע שערביי ישראל התפרעו וסיכנו חיים והכוח שהופעל יופעל שוב בנסיבות דומות, וכך בכל מקרה של בטחון הציבור?

האם לא כך ייפעל מנהיג של ממש? מדוע, אם כן, מעדיף ברק לשחות בביצה המשפטית ובדקדקנות הטרחנית של ועדות חקירה - שהוא עצמו מעמיד? האם התנהלות מנהיגותית לא הייתה משרתת טוב יותר את אותן "בעיות עומק" (כפי שקרא להן ברק) בציבור הערבי? האם אין לראש הממשלה דעה על ארוע שבו, לטענתו, היה עם יד על הדופק, המפקד העליון, והוא צריך להמתין לחוות דעת של שלושה שופטים שמעולם לא היו בתפקיד ביצועי?

ברור: ההסטה של הדיון לתחום המשפטי היא ניסיון להשיג זיכוי מהאשמה הלא נכונה, זיכוי שברק משתמש בו בכדי להסיח את הדעת מהאשמה האמיתית: המנהיגותית, הפוליטית, הפיקודית.

שוב מתקבל כאן אותו הדפוס. בריחה מאחריות. למעשה הכשל במאורעות אוקטובר 2000 ברור למדי, וכנראה לא יטופל מספיק בדוח הוועדה. ברק, בכבודו ובעצמו, נתן הוראות סותרות: לשמור את הצירים פתוחים בכל מחיר אבל גם לא לפגוע במתפרעים. כאשר ההוראות הפיקודיות סותרות, כאשר לא ברור מה עומד ראשון בסולם העדיפויות, החייל הפשוט ביותר בשטח הוא קובע המדיניות. והאחריות היכן? נעלמה ממילא בנבכי הסתירה. שוב התחמקות. שוב בריחה. שוב ועדה.

לאחר הבחירות בהן הפסיד לשרון נטש ברק את ספינת המפלגה הטובעת, שקועת החובות ומרובת המצוקות והמחנות. כיום הוא עסוק בדרישה שיכירו בפועלו הציבורי והלאומי, כמו גם בהצלחתו בניהול המפלגה, תוך חילוף האשמות הדדי עם שמעון פרס. ברק נטש מערכת מבולבלת, נתן לאחרים להקימה מאפר, וכעת כשיש לאן לחזור, הוא לא רק שב אלא גם דורש קרדיט על שהוביל אותה לתחתית התחתיות ההיסטורית שלה. האם זו אחריותו שהמפלגה בראשותו הדרדרה כל כך? כמובן שלא.

איני רוצה לגעת בסוגיות אישיות. פרידתם של נאוה ואהוד היא עניין פרטי (גם אם הפכו את זוגיותם לכלי מנצח בתעמולת הבחירות ובדמות המנהיג שניסה ליצור). רק אציין שנאוה, גם אם הופתעה מהפרידה, לא הייתה צריכה להיות מופתעת מההתנהלות. גם כאן מצוי אותו דפוס מוכר. חשאיות, העלמה, הפתעה, בריחה ואי לקיחת אחריות. נאוה סובלת היום מן הדפוס שמאפיין את החשיבה הברקית בשנים האחרונות. אגב, אין כאן ממש הפתעה. ברק מסתובב בעולם כבר לא מעט זמן בניסיון (לא מוצלח במיוחד) להיות סוכן מכירות מרוויח. הוא עושה זאת לבדו ולא מצוי הרבה בבית. מי שמחפש רמז לבעיה בזוגיות היה יכול למצאה כבר כאן.

זכורה גם פרשת עמותות ברק האומללה, זו שפתחה את דלת ה"לא ידעתי לא שמעתי" כתירוץ להגנת הפוליטיקאי. גם אם יצא ברק חף מן הבחינה החוקית, הפלילית, מבחינה ציבורית ישנה כאן רשלנות, חוסר אחריות ועזות מצח. ברק לא החזיר את הכסף ולא התנצל אפילו בפני הציבור שאת דעתו ניסו לגנוב עוזריו, באמצעים לא דמוקרטיים ובכסף לא כשר. חשוב גם לשים לב שהגנתם של עוזרי ברק (כולל בוז'י הרצוג) נשענת על פרשנות מתחכמת וילדותית להוראות היועץ המשפטי לממשלה. זהו מודל המנהיגות של ברק.

ישנה טענה קבועה שתומכי ברק וברק עצמו נוהגים להשמיע בזכותו. הוא חשף את פרצופו של ערפאת בקמפ דייוויד. אבל כולנו זוכרים את האולטימטומים המגוחכים שהציב לערפאת עם פרוץ האינתיפאדה. עוד 24 שעות! ולאחר מכן רק עוד 48 שעות! ולאחר מכן רק עוד שבוע! וגם לאחר מכן הפעולה הצבאית הייתה מהוססת ופחדנית. כנראה שברק עצמו לא בדיוק הבין את הפרצוף הערפאתי שחשף (מי יודע, אולי נחישות של ממש הייתה מחסלת את ההתקוממות בשלביה המוקדמים - כמו במקרה של ערביי ישראל), אבל ברור שחשף את פרצופו שלו לפלשתינים: מהסס, בורח מפעולה, מפחד מעימות, לא מתכנן, לא מתכונן לכשלון, מתרץ ולא לוקח אחריות.

יש גם לזכור את התוכנית ה"אזרחית" ששלף לאחר כשלון השיחות בקמפ-דייוויד. זה היה ניסיון כושל לפנות לציבור הבוחרים החילוני שהחל לנטוש אותו. אותו הציבור שאותו נטש ברק עצמו מיד עם היבחרו כאשר הודיע לש"ס, בנאום הניצחון בכיכר רבין, כי הם יהיו רצויים בממשלתו (וקולות בוז שטפו את הכיכר). האם התוכנית האזרחית היא התגובה הנאותה של מי שבדיוק חשף את פרצופו הטרוריסטי ושואף המלחמה של ערפאת? מנהיג שכזה אמור להתכונן למלחמה ולהכין את העם למערכה, ולא לנסות לתעתע בעזרת שיטות תעמולה נלוזות. מה מהכנות הכרחיות אלו עשה ברק?

אלא שברק לא תכנן כלום (כפי שטען אז והיום פרס), השיחות היו חובבניות והאינתיפאדה, הן הפלשתינית והן של הפלשתינים הישראלים, הפתיעו אותו ותפסו אותו לא מוכן. זאת למרות הרמזים הבוטים שקיבל בפירוש מאז הנסיגה מלבנון ולמרות הערכות כל גורמי המודיעין. כל שעשה ברק היה לנסות ולטאטא את האשמה ולהתמודד עם הבעיה בשיטה הברקית הקבועה: אל תסתכל, אל תודה, אל תקבע מדיניות. עוד חודש חודשיים הכל יעבור...

ואגב תוכנית "אזרחית", האם זכור היום הפיתוח המנהיגותי-שלטוני האחרון של ברק כרה"מ? המדובר בשיטת ניהול מדיניות חדשנית שהגו יועצי התקשורת של ברק (עשרות יועצים כידוע, על חשבון משלם המיסים) בזמן שהחל להידרדר בסקרים. זוהי שיטת "הסקר המתגלגל", כלומר קביעת המדיניות על סמך סקרים. כך נוהג אמנם רק מנהיג אמיץ, אידאולוגי ובעל תוכנית...

וכמובן לא נשכח את אחת האומללות שבפרשות ברק. החייל מדחת יוסוף, קורבן מדיניות ה"שב ואל תעשה" של אהוד ברק, שהיה האחראי הישיר לכך שכוח צה"ל שהיה בשטח, מצויד, מאומן, מנוסה ובעדיפות ברורה, לא חילץ אותו. כראש ממשלה, שכפי הנראה גם היה מיודע על הנעשה בשטח מהרמטכ"ל (מופז - שגם לו אחריות בעניין), הוא האחראי העיקרי לפקודה הכמעט לא חוקית הזו (לא לחלץ), החותרת תחת ערכי הלחימה של צה"ל וערכיו של עם ישראל.

גם כאן בולטת מדיניות הנסיגה, החתירה לאי-מגע, הפחד מהתמודדות ומאחריות. ראש ממשלת ישראל העדיף למסור את האחריות על חייל צה"ל השוכב מדמם בשטח קרוב וקל לחילוץ לאחד מר ג'יבריל רג'וב. דווקא כאן היה הציבור מעוניין בוועדת חקירה. כאן בפירוש מערפלים ומסתירים מהציבור את העובדות, ואין דין וחשבון ברור על מה שהתרחש בקבר יוסף. אבל אין להתפלא אם לוקחים בחשבון כי באופן דומה הפקירו ברק וצה"ל את לוחמי צד"ל, שאיתם נרקמה אחוות לוחמים רבת שנים, לחסדי החיזבאללה. ואמנם הצלחה מסחררת: אחרי חודש חודשיים כבר נשכחה ההפקרה ושמות חדשים הומצאו לבריחה ולכניעה לחיזבאללה.

לא רק התנהלות אוסלו, אלא גם שאר מהלכים ודרכי פעולה שברק מפגין, מוציאים ל"אנליטיות" (תכונה שהוא אמור להיות מפורסם בה) שם רע. ברק מוכיח שוב ושוב כי הוא מתכנן גרוע ביותר, שאינו מסוגל להתמודד עם המציאות כפי שהיא. האנליטיות שלו, כפי שהתגלתה, היא פשוט קביעת דרך אחת ויחידה לפתרון, הדרך שלו. דרך זו היא לדעתו הצלחה בטוחה. מכיוון שהיא הצלחה בטוחה, אין להעלות על הדעת אפשרות של כשלון. ומכיוון שהיא חסינת כשלון, אין כל צורך לבחון את תגובת הצד השני והאינטרסים שלו. זוהי האנליטיות במיטבה. אגב, באופן דומה התבטא אפילו אחיו של ברק כששאלו אותו מהם החסרונות של אחיו. אהוד לא מקשיב, אמר. הוא תמיד צודק.

אבל החשוב מכל: לאחר שהדרך נכשלה כשלון טוטאלי, יש להיעזר בכוח דמיון מפותח ולשנות את האופן שבו המציאות נתפסת. כישלון יכול יהפוך להצלחה לא משום שהצליח, אלא משום שעלינו לחשוב עליו כהצלחה. מסתבר כי ברק לא רק אנליטי אלא גם יצירתי!
אגב, ישנם עוד כמה מנהיגים במאה העשרים שהתהדרו ביכולת האנליטית שלהם, בקריאת המפה הפוליטית - מדינית המופתית שלהם, בחוסר היכולת שלהם לטעות. זהו כרטיס ביקור גרוע מאוד המעיד על קוצר השגה היסטורי של המתהדר בו. גם התעמולה הסודית והגלויה, שהגיעה אצל ברק למימדים מפלצתיים (הוא פתח, פשוטו כמשמעו, משרד תעמולה פרטי בלשכתו) מזכירה מעט את אותם מנהיגים אנליטיים אשר לא טעו אף פעם ושכישלונותיהם הפכו ברבות הזמן והתעמולה להצלחות.

ישנן עוד דוגמאות רבות לאסטרטגיית העל של ברק בענייני אחריות והתמודדות. אבל החשובה מכל עוד לפנינו. המנהיג הדגול מצא פתרון לבעיה הפלשתינית. פתרון מפתיע, מרענן, מקורי. מובטחני כי אף אחד לא יוכל לנחש מהו: "נסיגה חד צדדית" מרוב השטחים.

רעיון עוועים זה מגובה במאמץ אנשי שמאל רבים, כדוגמת א. ב. יהושוע, המסבירים לנו, בעקביות ברקית, כי לאחר הנסיגה נוכל להלחם בטרור בלי בעיה. הבעיה שלנו היום, הם קובעים, היא שאנו צריכים להתמודד עם הפלשתינים פנים מול פנים ולהבחין בין הפלשתינים המתונים לקיצוניים. לאחר הנסיגה נוכל להלחם בהם כעם שכולו אויבים (זוכרים את "אדמת לבנון תבער..."?). אלא שאלייה וקוץ בה: מדוע איננו עושים זאת היום? כמה יהודים ציונים יושבים במחנות הפליטים, בעזה, ברמאללה, בשכם, ביריחו? 0 עגול. מדוע איננו יכולים ליישם מדיניות ביטחונית גאונית זו כבר עכשיו?

אל תקשיבו לפלשתינים, אומרים לנו ברק ואנשיו. אנחנו צריכים לעשות מה שטוב לנו. האם לא השתכנעתם כבר שהגישה הצ'מברלינית הזו עובדת בעקבות הצלחת הסכמי אוסלו? כמה אטום הציבור הפשוט, הנאיבי, הם אומרים בינם לבין עצמם. בישראל המציא השמאל דיפלומטיה חדשנית, טובה יותר מכל שגיונות העבר הדיפלומטי: אל תקשיבו לדברי הפלשתינים המסבירים כי נסיגה חלקית לא תספיק. אל תאזינו לחלק הלא מבוטל והבכיר האומר שאפילו נסיגה מלאה לקווי 67' לא תספיק. אל תסכיתו לרבים וחשובים הקובעים שאפילו נסיגה לגבולות 48' לא תספיק. אם תקשיבו תבינו, חלילה, שהאינתיפאדה רק תחריף לנוכח בריחה שתיחשב להישג ההישגים של הטרור מאז שהומצא. לכן עדיף: אל תקשיבו להם.

ותמה האדם הפשוט, התמים. האם לא זה בדיוק מה שעשינו באוסלו? האם לא הבטיחו לנו שוב ושוב ביילין, שריד, פרס, רבין ושות' שצה"ל החזק, לנוכח הפרת ההסכם, יוכל "להיכנס בהם"? האם לא ניסינו כבר בדיוק את הגישה הזו? ולמה בכלל שנרצה לירות בהם (כדברי יהושוע) בלי הבחנות? האם הפכנו למפלצות אדם? והאם לא הסרנו כבר את המסכות מעל הפלשתינים? האם לא זה ה"הישג" שהושג על-ידי ברק בקמפ דייוויד? מדוע להפקיר את השטח לאותם רוצחים ש"המסכות כבר הוסרו" מעל פניהם ותגובתם היום צפויה וברורה לנו? ועוד במחיר הלא מוסרי של עקירת תושבים מבתיהם, מעשה שרבים בשמאל אינם מסוגלים להעלות על דעתם מבלי להתחלחל, כאשר מדובר בערבים.

אבל זוהי ההטעיה הקבועה של השמאל. יש חלק בשמאל, חלק מוביל ומעצב מדיניות, הרוצה "להחזיר" את השטחים פשוט כי הוא שונא ומתעב אותם (ואת המתנחלים). מבחינתו הניצחון ב"החזרה" עצמה, ובאמת לא משנה מה אומר או רוצה להשיג או יעשה הצד השני. יתר על כן: גם אם ה"החזרה" של השטחים תביא לאסון גדול, הוא מעדיף למסרם. ועל-פי העובדות, מסירת שטחים רבים שכבר נעשתה (עובדה שמתעקשים להתעלם ממנה) הובילה לאלימות קשה שכמותה לא ידענו לפני כן. לטובת "החזרה" זו מוכן השמאל, כולל ברק בתוכניתו, להטעות, לסלף ולהמציא דרכי תגובה עתידיות שברור שלא ייושמו, שכן כבר למדנו על בשרנו כי הסכם בינלאומי מיושם אינו כל כך הפיך. אנו דוחים את הפיתוי לטבוח בחפים מפשע תמורת "החזרת" השטחים, תודה רבה לך מר א. ב. יהושוע הנכבד. אנו אנשים פשוטים, חסרי מעוף ספרותי שכזה.

מסתבר שבכל זאת אדמה חשובה לחלק מהשמאל יותר מחיי אדם, הן של יהודים והן של ערבים. חיי אדם הם להם כקליפת השום לעומת מסירת שטחים, האינטרס המוסרי העליון. לכן מנסים לשכנע אותנו, ברוב יצירתיות היסטורית, שלא להקשיב לצד השני. הם יודעים מה שומעים שם. הם יודעים שהדברים הללו ימנעו מכל אדם שפוי מלמסור שטחים. אבל המסירה חשובה בעיניהם יותר מכל זה. זו האידאולוגיה שלהם, וכעת גם של ברק, ש"ניתח" את המצב כפי שניתח את כל המקרים הקודמים, והגיע למסקנות שאי אפשר לדחות. טוב, ממילא אחרי הכישלון לא הוא יהיה אשם.

מדיניות כזו, שאינה מקשיבה ומעריכה את האויב ואת פועלו העתידי, הפוחדת ברגע האמת מהפעלת כוח ועימות (למרות שלל הבטחות), הבורחת שוב ושוב משדה הקרב ומאחריות, תוביל אותנו בוודאות לאסון כבד. תושבי האזור לא יהססו פעמיים, כפי שלא היססו בעבר. העובדות והלקחים מול עינינו, יום יום, במלוא חריפותן. דרושה אטימות יוצאת דופן, ברקית, בכדי לא להודות בכך, גם אם אתה מאוהב בעם הפלשתיני ומעוניין בשלום ואחווה.

המסירה ללא תמורה, הבריחה, ההימנעות מעימות, ההטבות המופלגות, השמירה על האינטרס הפלשתיני ולא העצמי, ישיגו בדיוק את ההפך. הם יובילו לעוד שפיכות דמים ושנאה, עזים יותר. ולאן אלה יובילו אותנו, ניתן רק לדמיין. הלקח מול עינינו, וקריאה היום לנסיגה נוספת, אחרי לבנון ואוסלו, הוא זעקת המיואשים המעדיפים להשליך את חייהם מנגד על פני טיפול יסודי בבעיה, חקירה עצמית והפקת לקחים קשים.

ברק עצמו לא רק שלא למד את הלקח. הוא הפך אותו על פניו. הוא הפך את הבריחה מאחריות וההימנעות מעימות לאידאולוגיה מדינית. נסיגותיו ובריחותיו, שהמיטו עלינו אסונות שוב ושוב תגמלו אותו בקרב הציבור עד כה. כל שנותר לקוות הוא שהציבור למד מאז כיצד לבחור את מנהיגיו ושלפחות הפעם יהיה נכון, נחוש ואמיץ דיו, וכן - אפילו מוסרי דיו, בכדי להתבונן בבעיה ולא לברוח ממנה.
כיום אנו יודעים בבירור: ברק לא יהסס לברוח. הוא מאמין בבריחה.

ולאחר שתכשל שוב, בניסוי דמים רצחני נוסף, שוב יציע בריחה ושוב לא ייקח אחריות. זהו דגם ההתנהלות וההתנהגות הקבוע שלו. שוב ינסה לשכנע אותנו שאנחנו טועים. שדם מתינו אינו דם, ואם הוא דם, האחריות ממילא אינה שלו. שוב יקרא לכניעה ניצחון ולבריחה אומץ. אם ממש ילחצו אותו, אולי יקים עוד ועדת חקירה, כדי שתקבע שלא הייתה עברה על החוק. ובכל מקרה, קשה יהיה לו להבין את הציבור כפוי הטובה: האם לא מגיעה לו שוב מלוא ההערכה על שחשף את הרצחניות הפלשתינית פעם נוספת?