כן אני מודה. שמי אילן ואני צופה "באח הגדול". לא גאה בזה אך כבר לא מתבייש.
ככל שאני חושב על זה, נראה לי יותר ויותר שהתוכנית מתאימה ביותר לשידור בארץ. אנשים רבים מנסים להסביר מה כל כך מושך אותנו, הישראלים, לצפות בתוכנית הזאת, שלכאורה היא מציצנית וחסרת עלילה כמו צפייה במצלמות אבטחה; אני חושב שזה פשוט אנחנו. ואיני מתכוון ש"אנחנו" זה הדיירים בבית, אלא "אנחנו" הם אלה שעומדים בצד ומסתכלים. זאת תכונה כל כך ישראלית; כולנו מכירים את הסיטואציה שבה פועלים מבצעים תיקון בדרך, ושניים מהם חופרים ועוד חמישה מסתכלים ונותנים עצות. מכאן גם באה הבדיחה על מדוע אי אפשר לעשות סקס ברחוב בארצנו. כולנו מסתכלים, כולנו מחווים דעה על מדוע עושים כך ולא אחרת.
ומי מאתנו לא דמיין כיצד היה הוא מתנהג לו נתנו לו יום אחד בחברת דיירי האח הגדול. אבל אתם יודעים מה? רובנו כבר היינו שם. כן, אז לא קראו לזה "האח הגדול", אז קראו לזה פשוט "מילואים". זה היה לא כל כך מזמן, בעיקר לפני שהגיע הטלפון הסלולארי לחיינו. מילואים היו דבר כזה שלוקח את האדם משגרת היומיום, מהאנשים אתם הוא חי, אוהב ומסתובב באופן טבעי, וסוגר אותו בבת אחת לתקופה ארוכה בחברת אנשים ש"ליהקה" קצינת קישור צעירה ב"הפקה" הצבאית. נכון, גם היום יש מילואים וגם היום זה קשה, אך כאשר הקשר היחידי עם הבית היה אפשרי, אם בכלל, רק לאחר עמידה בתור לטלפון ציבורי ואז שיחה חטופה כשכל הפלוגה נושפת בעורפך ומקווה שתסיים כבר, זה קצת יותר דומה לדעתי. (גם בתוכנית נתנו להם שיחה קצרה - לא?).
גם התנהגות האנשים הייתה מאוד דומה. בימים הראשונים כל אחד שומר על פאסון, חלק נחמדים לכולם וחלק שומרים על ארשת מכובדת ההולמת את מעמדם "בחוץ". אחר כך, ככל שגוברת העייפות וככל שהזמן הולך ומאט, המנכ"ל מתחיל להסתובב עם גופיה ואח"כ קושר לראשו "פלנלית", הסיפורים על מצב המניות ועל העסק מתחלפים בבדיחות הגסות והאתניות, ומישהו מתופף לעצמו על הכרס ושר. עם הזמן מופיעים רגעי השבירה פה ושם, והמריבות הגדולות על הדברים הקטנים וככל שחולפים הימים, המשמרות המשותפות, כל אחד מכיר את רעהו, את משפחתו, יודעים למי יש מאהבת, מה הבעיות הבריאותיות במשפחה, מכבסים בעצמם, מבשלים מאכלים מאולתרים ושוטפים כלים בידיים, בקיצור הכול חוץ מהווילה. אה כן וגם אין הדחה.
התוכנית הזאת כל כך ישראלית וכל כך מושכת לצפייה את אזרחי ארצנו, שכל כך מעורבים ומחולקים למחנות לפי חברי הבית שבו הם תומכים, עד כי האסוציאציה המתבקשת היא לבית הנבחרים. תארו לעצמכם שבמערכת הבחירות היה כזה עניין, כזה שיעור הצבעה, כזאת אכפתיות. זוכרים את תחרות הרייטינג בין הבחירות לרשויות המקומיות לבין התוכנית בטלוויזיה? זוכרים איך באמצע התוכנית בה דנו בתוצאות המתהוות של בחירות אלה הופסק הדיון כדי להביע תדהמה על הדחתו של צבר?
מיותר אפילו לשאול, במקרה שהיו מעמידים כעת לבחירה את ברק, לבני, ביבי וצבר, מי היה זוכה במירב הקולות. יתכן שבובליל לא היה זקוק אפילו לקואליציה. תארו לעצמכם שהכנסת הייתה כמו תוכנית האח הגדול, שרואים את חברי הכנסת בזמן אמת בישיבותיהם, צופים ומתרשמים מהתנהגותם? אך בעצם זה קיים, קוראים לזה ערוץ הכנסת, קוראים לזה חדשות, אינטרנט וכו'. גם בכנסת יושבים "אנשים רגילים כמונו" מי אקדמאי ומי מורה לנהיגה, עורך דין או מורה ועוד. שוב כמעט אותו הדבר אבל אה, כן, בלי ההדחה.
רגע, מדוע בעצם..?
תארו לעצמכם שיכולנו אחת לשבוע, כל האזרחים, לפטר שליחי ציבור שאינם מייצגים אותנו כהלכה, את מי שהבטיחו ולא מקיימים. יודעים מה? לא כל שבוע - כל שנה, כל ארבע שנים אפילו. איזו מין דמוקרטיה יש לנו שבה יכול ראש ממשלה לומר "אני לא פופולרי" ולהישאר בתפקידו? איזו מין דמוקרטיה זו שבכל בחירות יש לנו למעשה שני מועמדים בלבד או שלושה לכל היותר, כאשר השלישי פורש לקראת סיום הבחירות? (זוכרים כיצד בבחירות האישיות הראשונות, כשהיו רק שני מועמדים, חלק מהבוחרים רשמו בכתב יד "יעל בר זוהר"?).
והנה הבדל נוסף לעומת האח הגדול - מבחירות לבחירות אלה כל הזמן א-ו-ת-ם ה-ד-י-י-ר-י-ם. מדוע לא תינתן לנו האפשרות לומר גם את מי אנחנו ל-א ר-ו-צ-י-ם. האם מישהו מחברי המפלגות הגדולות, במיוחד בצמרת, באמת חושש שאם לא ימלא היטב את תפקידו לא יכהן בכנסת הבאה? הרי זה כמעט שלא קורה. תארו לעצמכם איזה שיעור הצבעה היה אילו האנשים היו באמת מאמינים שיש ביכולתם לשנות את ההרכב ואכן לקבוע מי ישב ומי לא ישב במוסד המחוקק? הרי בבחירות האחרונות כמעט שלא הצביעו, לכן עלו מיני מפלגות משונות, וממשלה שלא הצטיינה בתפקודה.
כל שצריך לעשות זה להוסיף עוד פתק. פתק אחד שבו יציין כל מצביע מי אינו רוצה שישב בשלטון העם, מי אכזב אותו, מי אינו ראוי לדעתו להיות בהנהגה. כמובן שיידרש רוב מוחלט לפני שיודח מישהו (איזו ביטוי יפה זה רוב מוחלט - לא? דמוקרטי משהו).
לפני שנים קמו מספר אנשים, שבתו רעב וזעקו "די" מושחתים, נמאסתם; וקראו לשינוי קיצוני במערכת הבחירות ולניקוי אורוות. הזעקה ההיא גוועה במהרה, הדחה לא הייתה אז, כי לכל הדיירים הייתה חסינות מההפקה, אבל איזה יופי של זעקה היא הייתה.
תארו לעצמכם שלפני כל בחירות תוטל על "הדיירים" הללו משימה - במקום לזרוק הררי כסף על הדפסת מודעות וכרוזים שילכלכו את ארצנו ועל תעמולה שאין לה כל תועלת, יקבלו תקציב, אולי אפילו אותו תקציב בחירות, וייבחנו כיצד הם משתמשים בו לשיקום שכונה אחת או שתיים, האכלת רעבים מאה או מאתיים, סיוע לתלמידים בלימודיהם, שיקום שני פושעים, משהו.
האם זה אפשרי באמת? האם חברי הכנסת הנוכחיים יאפשרו שינוי שכזה בשיטת הבחירות? האם יכתבו בכך למעשה את מכתבי הפיטורין של עצמם? ואולי דווקא אומץ ואחריות שיגלו בתמיכה בחוק כזה יזכו אותם בנקודות אצל אותו קהל שיצביע? אולי ינוסח החוק כך שחבר כנסת שיאלץ לפרוש כעת כתוצאה משינוי השיטה, יעזוב את הכנסת, אך ימשיך לקבל משכורת כמקודם ויודעים מה? שייקח גם רכב. לדעתי זאת הוצאה שווה. אז מה אתם אומרים? תסמסו.
ויושב לו ראש הנחש במינהרה אי-שם ברפי...
