ביזת קופת הגמל וביזיונה

ביום שבו נולדו כל אחד משלושת ילדינו פתחנו להם קופת גמל אישית, צנועה. קב ונקי. הגדולות כבר פדו את יתרותיהן. ה"קטן", שבעוד חודשים אחדים ימלאו לו שש-עשרה, עשה זאת, באמצעותי, אתמול.

בבוקר היום שבו ניגשתי לסניף הבנק לפדות את הקופה, מחשש שמא ההפקרות השערורייתית של אנשים, אשר בהעדר כתובת אחרת אני רואה במנהלי הקופה את האחראים לה (גם אם אינם ישירים) תוסיף לנגוס ולגרוע מהיתרה הצבורה עוד ועוד, קראתי בעיתון ידיעה על הגשת "תביעה ובקשה לאישור תביעה ייצוגית בהיקף של 856 מיליון שקל נגד פריזמה קופות גמל ונגד שבעה מנהלים שעוסקים בניהול נכסי קופת הגמל" (מתוך "בקשה לייצוגיות נגד פריזמה בגלל הפסדים בקופת הגמל" (ידיעה מאת ליטל דוברוביצקי, שהופיעה אתמול, ד', 10.12.08, במוסף 'ממון' של עיתון 'ידיעות אחרונות').

כשקראתי, לא ייחסתי חשיבות לידיעה זו, המעוררת צמרמורת כשלעצמה גם למי שאינו נמנה עם לקוחות אותה קרן-צבי. לא זכרתי באיזו קופה מבוטח הבן, אבל בצהריים, כשראיתי את הניירות, שאלתי, בהיסוס, ביראה, את פקיד הבנק אם גם מעט הכסף של הבן נפגע. הוא הביט בי במבט שהיו מהולים בו צער וחמלה. בתוך חודשים אחדים, דווקא החודשים האחרונים לשהייתו של הכסף בקופה, הוא איבד מאות שקלים. בסך-הכל מדובר בקרן, אשר ביום פדיון הכסף שהיה שמור בה - אוי לאותה שמירה - איבדה מאות שקלים.

פשיעה בכספי בני

זה הכסף הראשון של הילד. הוא נצבר ונחסך באהבה. בתקווה. הוא היה בתולי, לא נגוע. בכסף זה היה הבן אמור לקנות את כל שאהבה נפשו. כיום, אף שהוא תלמיד, הוא עובד וחוסך כסף לשימושיו המגוונים, להנאותיו הלגיטימיות. בחשבונו נצבר כבר סכום כסף שערכו רב יותר מהכסף שנצבר לזכותו בקופה המחוררת, אבל לא זה העניין.

הכסף הזה לא יסולא בפז לא משום כוח הקנייה שלו אלא בשל ראשוניותו. כסף תם, זך, שטומא. כסף שנעשק. כסף שנגזל. כסף, אשר איש - אף לא אחד! -לא היה רשאי לעשות בו שימוש, קל וחומר שימוש פזרני, רשלני, מופקר. אני חש מרומה, נבגד. מישהו בזז את הקופה הקטנה הזו. אני רואה באיבוד הכסף שבה לא רק גזילה אלא מעילה. הכסף הזה הופקד והיה אמור להישמר מכל משמר, לצבור, כחוק, ריבית שקטה, צנועה, מידתית. הוא לא היה אמור - בשום פנים ואופן לא, אין מצב! - לאבד מערכו. הפקדתי אותו בבנק - לא בבורסה. לא הימרתי עליו. הפקדתי אותו למשמרת. וראו, וקראו, מה קרה לו.

אני מכיר היטב את בני. אני יכול לשער בדיוק כמעט מרבי את תגובתו, כאשר אגלה לו (בעוד שעות אחדות, כשהוא יגיע מבית הספר) מה עלה - כלומר, ירד - בגורל הכסף. הוא ירגיע אותי ויגיד, בלשונו: אבא, מה אתה מתרגש. אז ירד קצת, אז מה? אפשר לחשוב.

אמונת האזרח הקטן מדממת

אני כועס. אני ממורמר. אני עצוב. אני מתוסכל. אבל עזבו אותי - מישהו חייב הסבר והתנצלות לבן שלי ובעיקר - לתת לו דין וחשבון ובשורה התחתונה, להשיב לו את הכסף שאבד ב"מפולת". זה כסף שלו. זה לא כסף שלי, לא של איש לבד ממנו. כסף ראשון.

אני לא יודע אם יש מקום לגזור גזירה לשונית שווה בין כסף לבין דמים, אבל הכסף הזה, האבוד, הוא טיפות דם שמדממת האמונה שלי, אזרח קטן, תמים, שומר חוק, שביקש לפני קצת פחות משש-עשרה שנה להניח את היסוד הראשון בבניין הכסף שבו יתגורר, בבוא היום, הבן המופלא שלי. מה בסך-הכל רציתי? מה ביקשתי? האם זה מה שמגיע לי? עזבו אותי - האם זה מה שמגיע לו?