בדיון, וירטואליה ומציאות משחקים על בימת החיים

בעיתוי מדהים חברנו יחד, אנו, שתי סופרות, בערב המוקדש לרומן הסיפורים 'פיסות אישה' מאת אורה עשהאל ובהנחייתי, הסופרת שושנה ויג, במדיה טק בנתניה. מועד האירוע, כדרכם של ערבים ספרותיים מעין אלה, נקבע זמן רב מראש. אולם זמן קצר בטרם האירוע הסתבר שהעיתוי חל במועד שידור הגמר הגדול, התוכנית האחרונה בה מכריזים מנחי תוכנית הריאליטי, ארז טל ואסי עזר, על בחירת המנצח בסדרת הריאליטי 'האח הגדול'.

למרות "התחרות הקשה" מול התרבות הפופולרית, התקיים האירוע ואף זכה לקהל אוהד, שמיותר לציין כי מילא חלק מרכזי של המושבים באולם והיה מצויד בהקשבה והתעניינות ובהחלט יצא נשכר מן הערב.

עוד בטרם התקיים הערב הספרותי במדיה טק הרימו חברים קרובים גבותיהם בחשדנות, כאילו אנו מתכוונות לחבל בהנאתם בהכריזנו על מועד הערב התרבותי שלנו דווקא במועד הפרובלמאטי. להציב ערב על ספר מול תרבות הריאליטי היום הוא כמו להציג על הסקאלה שני הפכים. בעולם הזה שלנו השתנו תפקידי השחור והלבן. הלבן הפך שחור והשחור הפך לבן. היכן הימים בהם התרבות הייתה תרבות של השתתפות בקונצרט או ביקור במוזיאון? היכן הימים בהם קריאה ודיון ביצירות ספרותיות היו ספינות הדגל של התרבות?

היום, נודה, הלכנו שבי אחר כל מה שמחקה את התרבות. והחיקוי הזה הוא חיקוי מהיר. חיקוי שהוא בבחינת ציפוי עלוב ואין בו תוכן כלל ועיקר. מה מנחילות תוכניות הריאליטי? במידה מסוימת הן מסחטה מזוקקת להאבסת הכספים של המפרסמים.

כל מטרת התוכניות הללו העלאת רף הרייטינג. הכל, בסיכומו של עניין, נובע משיקולים כלכליים ולא משיקולים תרבותיים. חיינו מתרוקנים מתוכנם ואנו שותפים פעילים וגם סבילים לסגידה שמשתרשת בסדר החדש שלנו: התוכניות הריקניות הללו.

כן, ממש בו-זמנית עת התקיים האירוע הספרותי לכבוד ספרה של אורה עשהאל בעיר הולדתו של אביה אברהם שור ז"ל, התקיימה ברחבת מוזיאון תל אביב עצרת המחאה שכותרתה "רוצים תרבות אחרת". באורח דומה, גם משתתפי הערב בנתניה הביעו מחאה כמו אלפי המשתתפים בעצרת בתל אביב נגד תרבות הריאליטי. נוצר מצב מעניין שבו זכה האירוע לכבוד הספר 'פיסות אישה' לחבור אל ארגון אמני ישראל שהביא שמות קאנוניים של משוררים: ביאליק ורחל כדי למחות "נגד תרבות הכסף והטמטום". יאיר גרבוז נשא באותה עצרת נאום חריף ואורה עשהאל מצטטת מעיתון 'הארץ' את ירון פריד שכתב בטור הטלוויזיה שלו: "דרוש אח חדש". ירון פריד כתב: "גמר של תוכנית ריאליטי מושמצת, נערצת, מפלצת רייטינג שלא ברא השטן ... מה אכפת לנו מי ... ייקח את המיליון ... מה קרה פה ב-107 הימים האחרונים? מי היו האנשים האלה שגירבצו, הפליצו, התקרצצו על סיגריות, טיגנו ביצים, זיינו ת'מוח, שתו בקשית זה את דמו של זה... מי היו האנשים האלה? מה הקשר בינם לבינינו?"

הקורא בוודאי שם לב שהטור היומי אודות הטלוויזיה בעיתון הבוקר המכובד 'הארץ', משתמש בביטויים הלקוחים משפת הרחוב, דבר שעושים כיום רבים מסופרי ישראל הטובים ביותר, לצורך העצמת המחאה נגד התדרדרות התרבות המובאת מעל מרקע הטלוויזיה. שכן בתקשורת ובאמנות, מדובר ראשית כל במסר, בתוכן. בהתאם לכך מלביש היוצר את המסר ומגישו לקהלו בעטיפה היאה ביותר.

העיתוי המדהים של הערב הספרותי אתמול, שדן בין השאר בחיבור שבין המציאות לבדיה ומתוך כך בהיבטים סוריאליסטיים של הספרות, איתגר אותנו לגבי הנושא של תרבות הריאליטי, סדרת 'האח הגדול', התוצאות של הטכנולוגיות המתפתחות בתחום התקשורת מבחינת ההשפעה על תכני תרבות וצריכת תרבות בעידן שלנו. יש כאן הרבה מעבר לביקורת, המוצדקת, כנגד ערוץ 2 הרותם תקציבי ענק לתוכנית שאינה מקדמת תרבות אלא מדרדרת אותה.

הערב הזה בו היינו שתינו, הסופרת שושנה ויג, עיתונאית וסופרת, ואורה עשהאל, חוקרת תקשורת וסופרת על במה אחת עם הפסנתרנית ציפי בן שפר ועם בלה גולדברג הקריינית וגם ציון נאג'תי נגן הסנטור, הוביל אותנו להתמקדות בחשיבה התמונתית. שוב – היותנו קשורות אל התקשורת. הדבר דירבן אותנו לעסוק בנושא שנפתח לנו ולא להתחמק ממנו.

העוצמה שצברה תוכנית 'האח הגדול' נובעת ללא ספק מהחיבור בין טכנולוגיות: הטלוויזיה, המחשב, הטלפון הנייד והאינטרנט. לכל אחד מאלו תפקיד חשוב בסדרה, שעוד תעלה על מרקעינו בדיונים ותוכניות נספחות וממשיכות. איך אומרים – ממש קשה להיפרד...

הטלוויזיה משדרת. המחשב אוסף נתוני הודעות סמס, האינטרנט שופע בלוגים, הלחנות, סרטי אנימציה ותגובות בלתי פוסקות. לפני כשבוע הייתה אורה עשהאל עדה בשדרה בצפון תל אביב להתכנסות של מטפלות בתינוקות. הדיון הסוער ב"מי ינצח| הותיר את הפעוטות זנוחים. קריאות רמות בנוסח "תקשיבי לי, את לא נותנת לי לדבר", "מה יגידו הלסביות וההומואים" שהפכו ממש לצעקה, היו הקולות שהושמעו בסביבת הטף. ההורים העסוקים בעבודה: עורכי דין, פסיכולוגים, כלכלנים ואנשי מסחר, בודאי שאינם מודעים לחשיפה של הפעוטות בני השנה לקולות הויכוחים הרמים ולהתמקדות מי שאמונות על הטף באנשים זרים, שנהיו לפתע חלק מהסביבה הקרובה של ילדיהם.

חדרי המורים במדינת ישראל, עסקו בפירוש ב'בעד ונגד' גיבורי הסדרה....

אכן, הנבואות הקודרות של המומחים לחינוך לגבי הסכנה הטמונה ב'טלוויזיה בכל בית' התממשו. מסתבר שהעניין כל כך ממכר ומסוכן, עד שכמו בעניינים כלכליים ואחרים, יהיה צורך בהתערבות דמוקרטית של האמונים על התקציבים והתכנים על-מנת שלא לסכן את עתיד ילדינו. הרי לא ייתכן שרייטינג של תוכנית טלוויזיה יקדם אדם בלתי כשיר, בגלל פופולריות, לעמדה ציבורית.

לא נוכל לברוח מהמציאות של חיינו, אבל נוכל לייפות אותה ונוכל למתן את הטירוף הזה שמשתלט עלינו. צריך למצוא איזון שחסר בנו, וצריך להשיב את התרבות האמיתית לעולם. לא רק תרבות של רייטינג יש לה קיום.

בתום האירוע עוד הספקנו להרוויח כמה קטעים מסיום "האח הגדול", רווח לנו מעט לגלות שהזוכה בגמר הגדול הייתה שפרה; בין כל הברירות שניצבו הייתה שפרה הקול השפוי. בין הסריגה הבלתי שפויה לעץ בחצר הבית, היא דווקא הייתה זו שייצגה את התרבות שאליה צריכים לשאוף גם בתרבות ריאליטי. רווח לנו שבוגרת "בצלאל", אישה צעירה, גרפה את הפרס הגדול. במדד הפופולריות ניצח דווקא הקול השפוי אף שהוא כמעט הלך לאיבוד בתוכנית. כמעט הלכנו לאיבוד במאפרת הסיגריות של האחים בבית, מזל שזכתה מי ששידרה סוג של נאורות וניסתה לשדר סוג של יצירתיות.