תפישת ביטחון תבוסתנית ושגויה

מאז ומתמיד לא נוח לי עם הכינוי: צה"ל כצבא ההגנה לישראל, וזאת מהטעם הפשוט שהצבא נועד בעיקר להתקפה – לא להגנה. הצבא נועד להתקפה כדי לחסל בעודו באבו כל ניסיון לפגוע במדינה ובאזרחיה, ולסכל כל הכנה מוקדמת של פעולות טרור נגד ישראל. לשם כך – חובה לתקוף, כפי שתקפו בני יעקב, שמעון ולוי את אנשי שכם על שחטפו את דינה, (להזכיר – בעקבות פעולתם המוצלחת הם יצרו באזור הרתעה ופחד שמנע כל מחשבה על תקיפתם – ואכן לא היו פעולות גמול נגדם על אף חששו של יעקב), כפי שתקף צה"ל בתקופת מנחם בגין כראש ממשלה את הכור העירקי בטרם תפעולו, וגם במקרה זה לא הייתה כל תגובה, בזכות כוח ההרתעה שלא היה רק וירטואלי אלא ממשי ומוחשי עד להשפיל ולהכאיב, כפי שצריך להיות בשפה המובנת והמקובלת במלחמה.

המטרה היא אומנם הגנה, אך האמצעי – התקפה.

בזכות המטרה, שהיא – כאמור – הגנה, אפשר לחיות עם הכינוי הבלתי מוצלח הזה של צה"ל, אך כאשר תפישת הביטחון של ישראל, כפי שמנווטת מזה עשרות שנים, משתבשת – אני חוזר לכינוי בהסתייגות-מה, כי זה כינוי לא מתאים ועלול להטעות.

מהבחינה הצבאית, היתרון הוא תמיד עם התוקף, וידועה חשיבותו של יתרון ההפתעה הנמדד בדמים. כדי שלא יהיו התקפות סרק ופעילויות שווא – יש מודיעין. המודיעין הישראלי הוא מהטובים בעולם, וכל מה שקורה שם, ידוע כאן. ידענו בין שתי מלחמות לבנון, כי החיזבאללה מתחמשים ואנו יודעים גם היום כי החיזבאללה בלבנון כמו גם החמאס בעזה, צוברים נשק בדרכים עקלקלות במטרה לפגוע באזרחי מדינת ישראל היהודים, ואלה מהדרום עושים זאת תוך שימוש בכסף של משלם המיסים הישראלי, המאפשר ומממן את המשכורות ואת החשמל, הדלק והנשק של כנופיות הטרור.

הידיעה – דיה כדי לגרום לפעולה, אך פעולה – אין, כי כל עוד אין מידע ספציפי על התקפה מצד האויב – לא נגיב. כפי שהתבטא לא אחת שר הביטחון של ישראל, נגיב רק כשלא תהיה ברירה. המשמעות היא כי יוצרים כאן במודע ובמחשבה תחילה יתרון לאויב, או בלשון אחר – מוכרים את העתיד בנזיד עדשים של שקט זמני. זה אולי מתאים לפוליטיקאי קצר ראייה, אינטרסנטי ליציבות כיסאו ושומר משכורתו, לאור העובדה שנבחרי ציבור נבחרים לטווח קצר של 4 שנים, אך לא מתאים למנהיג הרואה רחוק והלוקח אחריות על עתיד העם ועל ביטחונו לטווח הארוך.

עמיר פרץ כשר ביטחון של ישראל, היווה בחירה מצוינת בתפקיד חשוב זה, לשם הכשרתו כראש ממשלה, מתוך הנחה כי באין מלחמה – הוא לא היה צריך לחשוף ברבים את ערוותו (אי התאמתו לתפקיד), אך למרבה המזל של עם ישראל, וחוסר משלו של פרץ, באה החשיפה בעיתה, כי התנהלה מערכה צבאית, לאחר שכבר אי אפשר היה להקפיאה עוד. ברק – בניגוד לקודמו בתפקיד – יודע את המלאכה, אלא שתפישת עולם תבוסתנית ושגויה מנחה אותו.

תפישת העולם הצבאית של אהוד ברק היא – התמקדותו בהגנה כל עוד הדבר אפשרי, ואפילו ביודעו כי ההימנעות מההתקפה היזומה היום – תחריף את המצב בעתיד, מצב עתידי בו כבר לא תהיה ברירה אלא לפעול, והחרפת מצב זה משמעותה יותר נפגעים ופחות הישגים.

זאת ועוד, כבר ראינו במלחמת בין המצרים כי העולם נדרך לתמוך בצד החזק, ובאורח פלא, במפתיע, כל עוד סברו בממשל האמריקני כי ישראל תכה בכנופיות הטרור בלבנון מכה ניצחת עד הכרעה צבאית ברורה – נתנו אור ירוק ותמכו בפעולה. תמיכה זו נמוגה מהרגע שבגלל החלטות מדיניות של קברניטי מדינת ישראל הכושלים, בראשות אחד שהיה עסוק עד למעלה ראש בכתבי אישום, שני שלא מתעניין כלל בתחום הצבאי ושלישי מרחף באוויר וחסר ניסיון - התנופה הצבאית נבלמה והמערכה נעצרה.

או אז, התמיכה של ארה"ב – גמגמה.

בעיית הביטחון של מדינת ישראל אינה כלל בכוחו וביכולותיו של הצבא, אלא בתפישה מדינית תבוסתנית ושגויה, וכל עוד לא יחול שינוי בתפישה:

- נמשיך כאן לספוג קסאמים בצפון ובדרום,
- נסבול בשקט ובחוסר מעש את הגניבות על-רקע לאומני של מכוניות פרטיות וציוד חקלאי,
- ניפגע ביחד עם שאהידים סהרוריים באוטובוסים מתפוצצים,
- נמשיך להיחטף,
- ניפגע בשווקים ובדרך לבית הספר, בכניסה למועדון ועל כל אתר,

וכל זאת במצב בו הרוצחים זוכים לקבל על חשבון כספי המסים של הנפגעים והנרצחים – כבוד, במות במרקע, תשדירים ברדיו, תמיכה אידיאולוגית, מחוות, חופש מעברים גם לצורכי הברחות וחטיפות, פרשנויות תומכות טרור, מעמד בינלאומי הנוצר על-ידי מדינת ישראל, הכרה בינלאומית, שטחים והרבה הרבה חפופה והתרפסות.

הפעולה הצבאית הקרובה, שהיא כנראה בפתח – לא תכפר על הכישלון המדיני ולא תבטל את האחריות של הממשלה שהביאה ודרדרה את המצב הביטחוני עד כדי כך, בגלל חוסר ראות לטווח הארוך והעדפה של שקט זמני על ביטחון אמיתי.

הסיסמא "יהיה טוב" כמוה כ"שלום עכשיו" ו"מזרח תיכון חדש": חלומות באספניה, תקוות שווא, הזיות בהקיץ, התעלמות מהמציאות ואמונה בשקרים.