יהודה המקבי. ימין קיצוני

חשבתם פעם איך היו מכנים בימינו את המקבים? מה היו חושבים עליהם לפחות חלק מאלו המקפידים בדבקות רבה על אכילת הסופגניות (וקצת על הדלקת נרות)? מה היו כותבים עליהם בכל מיני עיתונים נפוצים?

קרוב לוודאי, שהתדמית שהיו מדביקים למתתיהו ולבניו הייתה של ימין קיצוני, פנאטים דתיים, מחרחרי ריב, עוכרי שלום וכך הלאה. אם אתם לא מאמינים, הבה ונפנה למקור החשוב ביותר על התקופה - ספר המקבים א'. חיבור זה נכתב במקורו בעברית, תורגם ליוונית ושרד רק בתרגומו, משם הוחזר לעברית. את הקטעים הבאים נביא מתוך התרגום וההערות בספרו רב ההיקף ורב החשיבות של פרופ' אוריאל רפפורט (הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2004).

עילת המלחמה: גזירות הדת

על מה יצאו המקבים למלחמה? כותב הספר מתאר את גזירותיו של אנטיוכוס הרביעי. המלך שלח "ספרים ביד מלאכים אל ירושלים ואל ערי יהודה ללכת אחרי חוקים זרים לארץ. ולהשבית עולות וזבח ונסך מן המקדש ולחלל שבתות וחגים. ולטמא מקדש וקדושים [במקור כנראה: קודש וקודשים]. לבנות במות והיכלות ופסילים ולזבוח חזירים ובהמות טמאות. ולהניח את בניהם ערלים ולשקץ את נפשם בכל טומאה ותועבה [כלומר: להפר את דיני הכשרות]. כדי שישכחו את התורה וימירו את כל החוקים. ואשר לא יעשה כדבר המלך יומת".

זוהי עילת המלחמה. לא עצמאות מדינית, כי זו ממילא לא היתה, אלא מאבק על קיום התורה ומצוותיה. המתייוונים קיבלו בהכנעה, ואולי אפילו ברצון, את גזירות היוונים והקשר בינם לבין היהדות נותר אתני בלבד. היו אלו בעיקר בני השכבות העליונות, אשר רצו ליהנות ממנעמי הקירבה לשלטון. יש חוקרים הסבורים אפילו, שהמתייוונים הם אשר יזמו את גזירות אנטיוכוס, כחלק ממאבקי השליטה בתוך החברה היהודית.

הגזירות יושמו באכזריות רבה: ספרי תורה נקרעו, ילדים נימולים והוריהם נרצחו, רבים אחרים מסרו את נפשם על קידוש השם כדי שלא לקיים את הוראות היוונים. בבית המקדש הציבו היוונים מזבח לעבודה זרה, ובערים האחרות בנו במות לאותה מטרה.

אז הגיעו אנשי המלך למודיעין, שם ישבו מתתיהו וחמשת בניו. שליחותם הייתה לבנות במה ולהקריב קורבן לעבודה זרה, והם דרשו ממתתיהו - אותו כינו "ראש ונכבד וגדול בעיר הזאת" - להיות הראשון שיעבוד לאלילים. היוונים הציעו לו פיתוי בדמות קירבה למלך, כסף וזהב ומתנות רבות. וכך מתאר מחבר מקבים א' את שאירע:

"ויען מתתיה ויאמר בקול גדול: אם ישמעו לו [למלך] כל הגויים אשר בבית מלכות המלך, לבגוד איש איש בעבודת אבותיו ולבחור במצוותיו שלו [של המלך], אני ובנַי ואחָי נלך בדרך אבותינו. חלילה לנו לעזוב חוק ומשפטים. לא נשמע לדברי המלך לסור מעבודתנו ימין ושמאל.

"וכאשר סיים לדבר את הדברים האלה, ניגש איש יהודי, לעיני כל, להקריב על הבמה במודיעין, כפקודת המלך. וירא מתתיה ויקנא [ביטוי של מסירות ללא סייג לדת ישראל], ויזועו כליותיו ותעלה חמתו כמשפט, וירוץ וישחטהו על הבמה. ואת איש המלך הכופה לזבוח הרג בזמן ההוא ואת הבמה הרס... ויקרא מתתיה בעיר בקול גדול לאמר: כל המקנא לתורה והעומד בברית ייצא אחרַי".

זהו הרגע המכונן. מתתיהו רוצח בזעם את היהודי המבקש לעבוד עבודה זרה ואת שליחו של המלך, במהלך שברור מראש שיגרום לתגובה חמורה מצד שליטי הארץ. וכדאי לראות מה האירוע הנקודתי המביא את מתתיהו להרים את נס המרד. אין זה הניסיון של אנשי יוון להקריב לעבודה זרה בליבה של עיר יהודית, אלא הנכונות של יהודי לעבוד עבודה זרה. כל עוד היוונים עובדים לאליליהם - יבושם להם. אך כאשר יהודי עושה זאת, סימן הוא שהעם הגיע לשפל המדרגה וחובה לעשות מעשה קיצוני.

מכאן הולך המרד ומתפתח, תחילה בכשלונות צורבים ולאחר מכן בשורה של נצחונות. חשוב לראות מה אומר מתתיהו לבניו בשוכבו על ערש דווי: "עתה בנים קנאו לתורה ותנו את נפשותיכם על ברית אבותיכם" - זהו הדגש, התורה וברית האבות. מתתיהו מתאר שורה של קדמונים באומה אשר דבקו בה' ובזכות זאת ניצלו מאוייביהם, ממנה את שמעון ויהודה ליורשיו, ומסיים: "ואתם קרבו אליכם את כל עושי התורה ונִקמו נקמת עמכם. גִמלו גמול לגויים והשיבו אל מצוות התורה". מילותיו האחרונות של מתתיהו מדגישות שוב ושוב: המאבק הוא על דמותו הרוחנית של העם היהודי ועל שמירת תורתו.

הציונות שכחה את העיקר

כבר אמרו לפנַי, שחנוכה הוא החג היחיד בלוח השנה העברי שכל-כולו ארצישראלי. יציאת מצרים התרחשה כמובן בחו"ל; סוכות הוא זכר ליציאת מצרים; מתן תורה בשבועות היה במדבר סיני; ראש השנה ויום הכיפורים הם בעלי אופי אוניברסלי; ופורים מנציח את אירועי שושן. לעומת זאת, חנוכה לא רק שנובע מאירועים שהתחוללו בארץ ישראל, אלא שכל מהותם של אירועים אלו הייתה מאבק על דמותו של העם בארצו.

חנוכה קיבל משנה חשיבות והדגשה עם ההתעוררות הציונית, כאשר מרד המקבים נתפס כאנטיתזה לסבילות ולסבל של היהודי בגולה. אלא שהציונות, החילונית ברובה, נתפסה רק לפן הלאומי-צבאי של חנוכה והתעלמה מהפן הדתי-תרבותי שלו. למעשה, הציונות שכחה - ואולי אף השכיחה - את עיקרו של חנוכה, שכפי שראינו הוא מאבק על קיום קפדני של מצוות היהדות.

אי-אפשר לנתק את מלחמותיהם של המקבים מן האידיאולוגיה שלהם. מי שעושה זאת, דומה למי שמתעלם מכך שמלחמת העצמאות של 1948 נועדה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. התרכזות בנצחונות והתעלמות מן המטרות, היא במקרה הטוב בורות ובמקרה הגרוע - צביעות. התמקדות בנרות החנוכייה והפניית עורף לנרות המקדש, היא במקרה הטוב שטחיות ובמקרה הגרוע - רפיסות.

אולי כעת נבין מדוע הסופגניה מסמלת טוב מכל את חנוכה הישראלי המודרני: הרבה בצק, הרבה שמן - אבל מעט מאוד תוכן ממשי.