מכתב גלוי לאלוף (במיל.) עמידרור

האלוף עמידרור,

אנו גאים בך שאתה אחד מבניה של הציונות הדתית. דעותיך עצמאיות וברורות. עם זאת - כשלת וחטאת במעשה המרכבה של ה"בית-היהודי" המאוחד. עליך להודות בכך.

תחת זאת, אתה מוסיף כעת על חטאך גם עוון: במקום לתלות את האשם בך, כמי שהופקד על תהליך רגיש (כמעט פסיכואנליטי על ספת הפסיכיאטר), ובד בבד, כמי שבחר במודע שלא להתייחס; לא לתחושות בקרב הרכב המועצה ולא לדעת הקהל בקרב הציבור - אתה מפטיר את שליחותך בהשמצתו של חבר הכנסת אורי אריאל, איש ישר כסרגל ודמות עקרונית, נטולת פניות, אישיות או כוחניות.

אתה, מר עמידרור, בזת להליכים דמוקרטיים חיוניים-הכרחיים; תשתיתה המבנית של כל מפלגה קיימת; על אחת כמה וכמה בתהליך של התהוות. נכון לעכשיו: אתה תולה את הסירחון בתקלות מחשב, שמעולם לא טרחת לדווח אודותיהן - בעוד אתה זה שלא קיימת את הפריימריז כמתחייב, ואתה, למעשה, הוא הגורם הרשמי המכריע, שחיבל ראשון בהסכם העקרונות של עבודת המועצה הציבורית.

אל תבוא עתה בתלונות כלפי אחרים; בוודאי שלא כלפי גורם מפתח, אורי אריאל, זה שבחר "להגיב" ב"כפיות-טובה" לכאורה ביחס למחמאה האישית, שנתת לו, בהצבתו במקום השלישי, ולוותר בכך על סידור עבודה בטוח לארבע השנים הבאות.

אבל אורי אריאל איננו קרוץ מחומרים מתכלים כאלה, שאמנם מהווים מסכת-חמצן בעבודתה של כל ועדה מסדרת. לא אצל אורי אריאל, מר עמידרור, מושא תסכולך הנוכחי.

יתרה מזו. הציבור לא קנה את המשחק הדומיננטי שלך במועצה הציבורית - תקוות השני של אבות, בנים ונכדים, בסאגה הדתית לאומית - ובו בעת, אם לא שמת לב לכך, חדל מהענקת ייפוי הכוח כלפיך, כאישיות נהנית עד לנקודה זו מהערצה ואהבה ציבורית לאין שיעור. המצביעים הפוטנציאליים - אכן, שבעי מלחמות פנימיות - תלו בך תקווה גדולה, וכגודל הציפייה, כך אכזבתם האישית ממך, אדוני היושב-ראש הפורש.

איש לא דרש ממך, האלוף עמידרור, לשבץ חברי כנסת מכהנים; בוודאי שלא לפי מפתח מוצאם הפוליטי. הציבור נתן בך אמון ללא סייג על-מנת שתבצע ראורגניזאציה מהמסד עד הטפחות, תוך כדי שיבוצן של כל המגמות הרווחות בציבור הדתי לאומי.

לעומת זאת, אתה האיש שהרכבת רשימה, שחוט השדרה שלה הוא דמויות בולטות, מזוהות ומשוייכות עד לזרא, יוצאי מסגרות ארגוניות של המפד"ל, ולא עוד, אלא אותה חבורה מוכרת, הרוקדת לחלילו של חבר הכנסת זבולון אורלב. עד כדי כך, שברחוב הדתי דיברו אותה שעה על סידור עבודה למקורבי אורלב.

השתדלותך, מר עמידרור, ליצירת מסווה של מתינות ברשימה לא צלח; ראשית - משום שהרכבה היה יותר מידי שקוף פוליטית (יוצאי מסגרת מפלגתית, כאמור, ולא מייצגי זרמים ודעות); שנית - כי לא הוכח בפריימריז, ולמצער, במשאל מייצג, כי הציבור הדתי לאומי מעוניין בחזות פוליטית מרכזית עד שמאלית.

אילו היית, מר עמידרור, מאתר את המגמות המדיניות, בעבודת שטח נאמנה - היה קהל היעד שלך סומך עליך בהערכתך, כי אנשי מפתח "מתונים" הם אלו הראויים לעמוד לעת המבחן הזאת בחלון הראווה הדתי לאומי.

לא זו, אף זו. לא השגחת מעת לעת בתכונה במועצה, עד כדי משבר ואף מרי. "החלקת" הכל, ולו כדי לרוץ ולספר לחבר'ה, כי השליחות ההיסטורית, שהוטלה עליך, הושלמה.

הכה אפוא על חטא, האלוף עמידרור: ראשית - ביחס לדעה קדומה ושיפוטיות יתר; ארגז הכלים, אותו הבאת עמך למועצה, אשר רוקן מכל תוכן ומהות את תפקידך הנייטראלי כמגשר ומפשר; זאת מעבר להשלטת מרות לא אזרחית (בלשון המעטה); שנית - באשר למזעור החלק הדמוקרטי: מביטול הפריימריז ועד לנהיגת קלות ראש בלתי נסבלת ביחס להצבעת הציבור באינטרנט; שלישית - בגיבוש הרכב רשימה מוטה מרכז-שמאלה, ורביעית - כעת, ברגע פרישתך - בהטלת הרפש בחבר הכנסת אורי אריאל עד כדי השמצתו, כאחד מבין השניים (האחר הוא, כמובן, אריה אלדד), המוערכים ביותר בקרב בוחרי ה"ימין" על שום היותם ערכיים, אנושיים ומוסריים.