אין הכרח בידע צבאי ובמומחיות אסטרטגית כדי להכיר בעובדה כי החמאס מגלה תעוזה ומפגין איתנות בהתמודדות מול ישראל. דומה כי מי שציפה כי ישראל הפנימה את לקחי מלחמת לבנון השנייה עומד כמשתאה נוכח המיומנות שמגלים אנשי הזרוע הצבאית של חמאס בהטמעת לקחי החיזבאללה ממלחמת קיץ 2006.
חמאס מתגלה כיישות אמינה שיש כיסוי להצהרות הנתפסות על פניהן כראוותניות ונטולות בסיס. והרי רקטות הארגון שוברות שיאי טווחים מיום ליום ודי בשיגור רקטה אחת לטווח המתקרב כדי 50 ק"מ כדי לחולל איום מתעצם כלפי נתח נוסף של האוכלוסיה האזרחית בישראל.
המסקנה מכך ברורה למדי, חיל האוויר לא הצליח לפגוע ולו במקצת שדרת הפיקוד של חמאס ולא פחות מכך, רוב רובה של הזרוע הצבאית של הארגון נותרה זמינה ובכשירות מבצעית.
מהבחינה הדוקטרינארית הוכח שוב כי ארגון טרוריסטי פרה-צבאי אינו מושפע כמעט מהיקף הקורבנות בשטח גזרתו; יתר על כן, ייתכן כי החמאס דווקא שואב משנה מוטיבציה בנתונים כאלה, זאת לצד הניצול ההסברתי המרשים של מינוף הקורבנות וההרס בכלי התקשורת הבינלאומיים.
מכל בחינה מסתמן כי גם סממן של הרהור בהפוגה או הפסקת אש ייחשב להישג דרמטי של החמאס, במימדים העשויים להאפיל אף על הישגי חיזבאללה מול צה"ל בשנת 2006. מצב היפותטי זה טומן בחובו השלכות מרחיקות לכת למדי מהיבט שחיקת מימד ההרתעה האזורית של ישראל במקום שיקומו, ובה בשעה, עיצוב הילת ניצחון לארגון החמאס. אחרי הכל, המזרח התיכון מושפע במידה רבה מעולם מושגים של דימויים והללו, למרבה הצער, אינם משחקים לטובתה של ישראל.
בנסיבות הנוכחיות, ניכר כי גם הציבור הישראלי תוהה מה קורה בעצם לצה"ל ולקברניטיו, והכיצד הגענו עד הלום. האופוריה היחסית שפקדה רבים מן הישראלים בעקבות מפגן התקיפה של חיל האוויר מיום הלחימה הראשון כבר פינתה מקומה לחרדה מתעצמת, לא רק מפחד רקטות החמאס אלא גם מגמגום המנהיגות הישראלית. זוהי בהחלט מגמה מדאיגה לכל דבר ועניין.
במקום להתבשם מהצלחת ה"הפתעה" האופרטיבית במהלך הפתיחה של המערכה ולהשתבח מהישגיו (הדלים למדי, יש להודות) של מערך ההסברה המשולב, ראוי שמקבלי ההחלטות יידעו לנווט את עוצמתו של צה"ל להשגת מטרות היסוד של מדינה ריבונית.
היתרון הכמותי והאיכותי של צה"ל ובפרט העליונות האווירית הנהנית מהעדר כל סוג של איום כלפיה, מייצרת נתונים משופרים להנחלת מסרי לוחמת מודיעין ברורים כלפי האולוסיה הפלשתינית ברצועה. עד כה מתעלמים גורמי הביטחון מן הכורח בקיומה של יכולת שידור רדיו בשפה הערבית כלפי אוכלוסיית היעד. הטלת כרוזים הוכחה כדרך בלתי מספקת להעברת מסרים לצד שכנגד, ובכך נשמט מידינו סוג של מכפיל כוח, שערכו לא יסולא בפז.
לעניין זה משמעות בלתי מבוטלת גם נוכח הצטברות עדויות בדבר רצונו של הרוב הדומם ברצועת עזה בנפילת משטר החמאס, לא מעט בגין הזיכרונות הטריים למדי של מעשי הזוועה של אנשי הארגון כלפי מאות פעילי פתח ברצועה.
החמצה ישראלית נוספת אינה אלא סוג של תבוסה, בפרט כאשר קברניטי מערכת הביטחון טרחו "לפמפם" באוזנינו כי צה"ל תכנן לפרטי פרטים את המערכה מול החמאס, להבדיל מנתוני ה"שליפה" של מהלכי הפתיחה של מלחמת לבנון השנייה.
במקום ליפול שבי לרגלי היוזמה להפוגה "הומניטארית" מבית היוצר של שר החוץ הצרפתי, שעיתויה חסר שחר מן הבחינה הישראלית, יהיה על צה"ל לנצל את מכלול היתרונות מהם הוא נהנה ולממש ללא כל דיחוי נוסף, את אגרוף הכוח שנפרש לאורך גבול רצועת עזה.
