לא עם ראש בקיר

אפשר לחלוק עליו על שאיננו איש-רעים להתרועע, על חשדנותו הפתולוגית ולשונו החלקלקה ועל הפגנת רווחתו הכלכלית בראש חוצות, בימים של מצוקה ומיתון. אבל, לא ניתן לחלוק על אומץ-ליבו בשדה הקרב, כשהכינוי, "מר ביטחון", דבק בו כמו סוליה לנעל.

עדיין לא נולד בארץ שר ביטחון נועז כמוהו. לא משה דיין, לא עזר ויצמן וגם לא אריק שרון לא השכילו להתמודד עימו בנועזות ובנחשלות שבהם ניחן. גם לא במוח האנליטי שלו לניתוח מהלכים צבאיים.

מעל לכל צריך להיות ברור: אהוד ברק איננו בר-תחרות בשדה הקרב. לא כמפקד סיירת מטכ"ל, לא כמתכנן מבצע אנטבה, לא כמי שפיקד בבגדי טכנאי-מטוסים על מבצע חילוץ החטופים ממטוס "סבנה", ולא כמי שעמד בראש מבצע "אביב נעורים" לחיסול בכירים ב"פתח", כשהוא מחופש לאישה. לחייל המעוטר ביותר בצה"ל פשוט אין צורך, וגם לא מקום, לעיטורים נוספים על חזהו.

ובכל זאת יש מי שיורדים עליו עכשיו כעל "מוג-לב", והכל בשל התנגדותו הנחרצת להעמקת הלחימה בעזה. "מוג-לב" אל מול "נועזים", כמו אהוד אולמרט וציפי לבני, עמיתיו לטריומווירט של הקבינט הביטחוני, הדוגלים, איך לא, בהמשך הלחימה.

אבל לחייל "מוג הלב" יש סיבות טובות להתנגד. דווקא החייל המעוטר ביותר בצה"ל, הלוחם לבלי חת, שמעולם לא נסוג משדה הקרב, יודע שאין זו השעה המתאימה להמשיך ולהילחם. אין מי שמודע כמוהו לביצת-לבנון, שממנה הצליח להוציא את צה"ל בשן ועין; ואין מי שמיטיב ממנו להכיר את ביצתה הטובענית של עזה עד לפני שמונה שנים - ביצה שגבתה קורבנות כה רבים, ששוב אין הוא מוכן לחזור אליה רק כדי לשקוע בה שנית.

למה לא

כל שהוא מבקש עתה הוא להסתפק בהישגיה המיידיים והמוגבלים של המלחמה, שבה הצליח צה"ל להשתלט על מרחבי שיגור הרקטות בצפון הרצועה. לא צריך לקפוץ עכשיו מעל הפופיק, כי כל כניסה עמוקה יותר, אל תוככי האיזורים המיושבים של אוכלוסיה אזרחית צפופה, רק מזמנת צרות וכאב ראש, ואת אלה צריך, בכל מחיר, למנוע. לחימה בהם תהיה מוקש הנעל המסוכן ביותר שיארוב לצה"ל. הסיכון הטמון בו איננו רק טבח-אזרחים המוני, אלא גם ישיבה ממושכת לאחריו, של ממשל צבאי ברצועה כבושה - מחיר כבד מדי, שנזקו רב על תועלתו. ולמי ששכח, זהו המקום להזכיר שמלחמת "עופרת יצוקה" כלל לא נועדה לכבוש את עזה.

ברק, בעל המוח האנליטי, יודע היטב מדוע יש להפסיק את הלחימה. מי כמוהו יודע שאהדת העולם, שניתנה לישראל על מלחמתה בטרור כנגד אזרחיה, עלולה להפוך באחת, לבומרנג של שנאה תהומית כלפיה, כשאנחנו נגמול, על מה שעשו לנו, באותו מטבע, והפעם של טבח אזרחי.

שום מדינה, גם לא ידידה בנפש כמו ארצות-הברית, לא תשלים עם מתקפה על אוכלוסיה אזרחית, גם אם היא תתנהל, בלית ברירה, רק משום שהמחבלים מוצאים מסתור נוח תחת כנפיה. וחוץ מזה, מרקיז, כל העולם מצפה מאיתנו למהלך מדיני, מייד לאחר הפסקת האש הממשמשת ובאה. כך או אחרת, אלטרנטיבה יש רק אחת: ללכת עם הראש בקיר, וזה בוודאי לא כדאי!