מתירים טבח עם כדי לא לפגוע ברגשות האיסלאם

שמי סיימון אבאן דנג. אני מסודאן, בן לשבט שילוק ובן הדת הנוצרית. אני בן לעם הסובל מרצח המוני, עבדות, מעשי אונס שיטתיים, רדיפה דתית, הרעבה, עקירה, גלות ואיסלאמיזציה וערביזציה כפויות מידי מיעוט ערבי קטנטן בארצי. אנו קורבנות של רצח עם - פיזי ותרבותי. סבלותינו לא נפלו עלינו משמיים - היינו ונותרנו קורבנותיו של המשטר הג'יהאדיסטי הקיצוני בחרטום.

מספרם אבידותינו הוא עצום - אבידות שנגרמו בשני מסעות של רצח עם שביצעו בנו האיסלאמיסטים: האחד - משנת 1955, שנה לפני שסודאן קיבלה את עצמאותה מידי הבריטים, עד שנת 1973, שבה מיליון וחצי נוצרים דרום סודאנים נטבחו בידי הערבים המוסלמים ששלטו בממשלת חרטום; והאחר - משנת 1983 ולמעשה עד לימים אלה, למרות חתימת הסכם בין הצפון והדרום בשנת 2005 בתיווכה של ארה"ב - שבו איבדנו עוד שני מיליון איש במה שמכנה המשטר בחרטום "מלחמת קודש" נגד הכופרים. אני נחשב בעיניהם לכופר, ואני מניח שכך גם רובכם נחשבים לכאלה, משום שאנו, "הכופרים" השחורים בדרום, נוצרים ולא-מוסלמים אחרים, סירבנו להישלט על-ידי האיסלאם וסירבנו לעבור ערביזציה.


זקנים וחלשים נשרפו חיים

פשענו היחיד היה נחישותנו להישאר נאמנים לדתנו ולתרבותנו האפריקנית. בגין "פשע זה ביצעה בנו "החזית הלאומית המוסלמית" רצח עם - שהיה לא רק רצח המספר הגדול ביותר של אזרחים תמימים מאז ימי הנאציזם וסטאלין, אלא גם הפעולה שגרמה למספר הגדול ביותר של בני אדם להפוך לפליטים מאז מלחמת העולם השנייה.

אני אישית קורבן של השעבוד הסודאני-ערבי בסודאן. הייתי עבד. איני מתבייש לומר זאת. כשהייתי בן תשע, פשטו על כפרי כוחות ערביים במימונה של חרטום. נמלטנו לחורש, וראיתי כיצד ירו בחברי בראשם, וכיצד הזקנים והחלשים, שלא יכלו לרוץ, נשרפו חיים בבקתותיהם. נחטפתי, ונתנו אותי למשפחה ערבית כ"מתנה", כחפץ או טובין. היותי בן אנוש, אדם שנברא בצלם, הוא עובדה פשוטה, שהג'יהאדיסטים אינם מסוגלים להכיר בה.

כילד, חייתי כעבד מספר שנים. הוכיתי שוב ושוב ללא סיבה - אפילו גחמתם של ילדי ה"אדון" שלי הייתה עלולה להביא עלי מכות כאלה. עבדתי בפרך והייתי נתון להשפלות מכל סוג. מילד אהוב במשפחתי האוהבת, הפכתי למי שעליו להתרגל לישון בסמוך לבעלי חיים ולנקות את הקרקע שעליה ישן. התרגלתי לקום בבוקר ראשון ולהתחיל בעבודות יומי - כשאני אוכל את השאריות מצלחותיו של ה"אדון" - והאחרון לשכב לישון, אחרי שסיימתי לבצע את המלאכות הקשות.

לא אתעכב על פרק זה בחיי. אני מזכיר אותו, כי אם מכפילים את ניסיוני זה מאות אלפי פעמים, ניתן להתחיל להבין את הסיוט שעוברים האפריקנים בסודאן מידי הג'יהאדיסטים.

גם אם חיי עבד הם גיהינום, אין זו בושה להיות עבד. בושה היא להיות "אדון". אם מישהו צריך לחוש בושה בגין סבלו של העם הסודאני, שאיבד שלושה וחצי מיליון מבניו מידי משטר ברברי, זהו האיסלאם הרדיקלי בחרטום ובני בריתו המוסלמים ברחבי סודאן ובעולם כולו.

שלטון זה מנהל נגדנו מלחמת השמדה בשם הג'יהאד. לגרסתם של הרוצחים, האנסים והמשעבדים - הם עסוקים במלחמת קודש בשמו של אללה. הג'יהאדיסטים הסודאניים מחזיקים בהשקפת עולם פשטנית, אכזרית, בינארית: אם אינך מוסלמי, אתה כופר, לא-מאמין, אויב, יצור אנוש ללא זכות לחיים, שאפשר להתייחס אליו בלי שמץ של הומניזם.

לג'יהאדיסטים של חרטום יש אתגר עצום בסודאן, ארץ השחורים, כי הערבים והסודאנים שבחרו לאמץ את התרבות הערבית הם מעטים מאוד לעומת הרוב השחור. למרות זאת הם עשו את עבודתם ביעילות רבה, שכן הם חמושים היטב בנשק, שבו ציידו אותם ידידיהם בעולם הערבי. הם ביצעו רצח עם נגדנו מבלי לתת כל דין-וחשבון על מעשיהם, בעוד העולם מתעלם. כעת מפנים הג'יהאדיסטים את מעשיהם מערבה לדרפור.

וכך, כשמיליוני שחורים אפריקנים נטבחים ואלפי ילדים דרום סודנים נלקחים לעבדות - העולם אדיש, וגרוע מכך: האו"ם מפנה אליהם את גבו. כמה זמן יכולים להימשך רצח המוני, עבדות, רדיפות דתיות, מעשי אונס שיטתיים, הרעבה ו"טיהור אתני ודתי"? מתי יתייצבו אלה שבכוחם לפעול נגד פשעים אלו ויאמרו: "לא עוד"?


שתיקת המאמינים

לפני זמן לא רב - רק אתמול במונחים היסטוריים - אחרי שהנאצים טבחו מיליוני יהודים, נוסד האו"ם. אז, לנוכח אפרם של קורבנות אושוויץ ושאר אתרי העינוי ורצח ההמונים, אמר העולם: "לעולם לא עוד". אז הייתה למילים האלה משמעות. נראה שנוצקו בהן מטרה וכוח. נראה היה שעולם אמיץ חדש מתהווה, שבו האומות המתורבתות לא ירשו שרוע נורא כזה יתקיים. ושוב חזרו על הביטוי "לעולם לא עוד" לאחר שפול פוט טבח בעמו ולנוכח הפשעים של רואנדה, למרות שאיש לא נקף אצבע כדי להציל את 800 אלף בני האדם שנ טבחו שם באופן נורא כל כך. בסודאן נטבחו שלושה וחצי מיליון איש בשם הג'יהאד, על-ידי הממשלה האיסלאמית בחרטום, ואיש לא אמר דבר. הייתה שתיקת מוות.

מתי נאמר "לעולם לא" ביחס לעם בסודאן? וחשוב מכך: מתי סוף סוף תפעל הקהילה הבינלאומית על-פי משמעותן של מילים אלה? ואולי יש לפנות לעולם המכנה עצמו "תרבותי" שיחדל לומר "לעולם לא עוד", היות שמילים אלו חסרות כל משמעות? שהרי מדוע לטרוח לומר אותן שוב ושוב, כשיודעים בלב כי לא מאמינים בהן? אם אנו חיים בעולם שבו מתה ההכרה המוסרית הפשוטה, אולי למצער, צריכה להיות לנו ההגינות לומר את האמת הזאת. הבה נקבור את המילים הריקות, כי לתת למילים האלה לאבד כל משמעות הוא מעשה חסר הגינות כלפי הקורבנות. הבה נקבור אותן עם גופותיהם.

הפכנו לקורבנותיהם של הערבים בשם האידיאולוגיה של ג'יהאד, אך נראה שלאיש לא אכפת. אנו סובלים מהרס שיטתי של עמנו, אך נראה שגורלנו בלתי נראה. כואב מאוד לומר זאת, אך עלינו הסודאנים לומר את האמת, לפחות בינינו לבין עצמנו: אנו שחורים, ולכן לאיש לא אכפת מאיתנו. אנו קורבנותיה של גזענות עולמית מובהקת. בנוסף לכך איתרע מזלנו להיות קורבנותיהם של ערבים - בשם הג'יהאד, וכשמדובר באידיאולוגיה של ג'יהאד - מושתקת האפשרות לקיים דיון פתוח בוועדה לזכויות האדם של האו"ם. אנשים פוחדים לומר את האמת, כי אף אחד אינו רוצה להיראות אנטי-איסלאמי, במיוחד לא באו"ם.

לבסוף, הרשו לי לפנות למאמינים המוסלמים. אתם בוודאי יודעים, כי הפיכתם לעבדים של מאות אלפים ורציחתם של מיליונים זה דבר רע. האם דתכם מוחלת על פשעים אלה נגד האנושות? אם לא, מדוע אינכם מגנים אותם? רצח העם והנהגת העבדות על-ידי הממשלה בחרטום נעשים בשם האידיאולוגיה של ג'יהאד, ועל כן פשעים אלה מבוצעים, בעקיפין, גם בשמכם ובשם דתכם שאותה אתם רואים כקדושה.

אם אתם שותקים, אי אפשר שלא להסיק כי אתם תומכים בפשעים אלה נגד האנושות. אם דת כלשהי תומכת ברצח המונים, בעבדות, ברדיפה דתית, במעשי אונס שיטתיים, בהרעבה ובטיהור אתני, איזה דבר טוב ניתן לומר על אופייה השלו והחיובי? מוסלמים: אם אתה מאמינים כי דתכם אינה תומכת בפשעים אלה נגד האנושות, האם לא מוטל עליכם לומר זאת באו"ם באופן קיבוצי?


אונס שחורות - חלק ממדיניות

כילד בדרום סודאן הייתי עד ראייה לטבח בני עמי. הייתי עד לאונס של ילדות צעירות ושל נשים. כידוע, אונס נשים שחורות בסודאן הוא חסר משמעות, כיוון שהשלטון בחרטום הוא ששולח את חייליו לשדה לאנוס ולרצוח, ואילו כופרים אפריקנים שחורים אינם ראויים לזכויות אדם, בניגוד להגדרות הנהוגות במוסדות הבינלאומיים. על-פי האידיאולוגיה של הג'יהאד, הכופרים הם מחוץ לחוק: שום סמכות דתית או שיטה משפטית אינן דורשות מן העבריינים לשאת באחריות למעשיהם, שכן הם פועלים במסגרת מדיניות הממשלה, ונתמכים על-ידי דת המדינה - דת המתיימרת להיות אוניברסלית בעודה טובחת ב"אחר" ללא רחמים.

בסודאן הייתי גם עד להפיכתם לפליטים של אלה מבני עמי שנמלטו מן הטבח, כשהמשטר בחרטום שולל מהם מזון, מים וטיפול רפואי. כדי לקבל טיפול אנושי כפליט, עליך להפוך למוסלמי. וכך, אפילו מערכת הסעד לפליטים מהווה חלק מתהליך של המרת דת בכפייה.

שניים עד שלושה מיליון פליטים מדרום סודאן שוהים עתה בחלק אחר של המדינה, שם מתייחסים אליהם כאל כלבים; הם אינם נחשבים אפילו לאזרחים, כי הזכות לאזרחות בסודאן מבוססת על דתו של האדם, ורק מוסלמים זכאים לה. החוק המתייחס לזכויות האזרחות מציב את הסודאנים השחורים הנוצרים בתחתית הסולם המשפטי, כנעדרי מעמד או זכויות. גברים סודאנים מוסלמים הם אזרחים מדרגה ראשונה, גברים ערבים מוסלמים ממדינות איסלאמיות אחרות הם מן הדרגה השנייה, נשים מוסלמיות הן אזרחים מן הדרגה השלישית, והאפריקנים הלא-מוסלמים, למרות שהם מהווים 90 אחוז מאוכלוסיית המדינה, לא נחשבים בעיני הג'יהאדיסטים לאזרחים במלוא מובן המילה.

לסיכום, אני חוזר על השאלה שאינה מפסיקה להטריד אותי ואת אחי הסודאנים שסבלו כה רבות: כמה זמן עוד ישתוק העולם? כמה זמן עוד יאפשר העולם את הטבח ואת השעבוד בשם אידיאולוגיית הג'יהאד של אלה המכונים "הבלתי מאמינים"? כמה זמן ימשיך העולם לא להפעיל שיפוט מוסרי, במאמץ חסר תכלית שלא להעליב את הרוצחים, המשעבדים ואת תומכיהם? האם הימנעות מהעלבתם של הג'יהאדיסטים האלימים ראויה להקרבתו של עיקרון מוסרי חשוב כל כך?

בעוד העולם מתבונן מן הצד, מנהלת כעת ממשלת סודאן בדרפור את מלחמת הג'יהאד שלה נגד השחורים, שהם ילידיה האמיתיים של סודאן. כיוון שהעולם לא הגיב בהחלטיות, מתו מיליונים, מאות אלפים נשבו לעבדים, מאות אלפים נאנסו ועוד מיליונים רבים נושאים בעול הקשה של הגלות. שתיקה משמעה תמיכה. על הקהילה הבינלאומית לשאת באחריות לכל רע שביכולתה לשים לו קץ אך בוחרת להימנע מכך.