נאום כבוד העליונה

כנראה שהשמועות שנפוצו בשנים האחרונות באשר לנטייתו שמאלה של בית המשפט העליון, לא היו אלא דברי הבל ולזות שפתיים. על כך ניתן ללמוד, בין השאר, מדבריה של שופטת העליון (בדימ.) דליה דורנר, אשר קובעת בראיון ל'מעריב' כי "בית המשפט העליון הנוכחי הוא מאוד ימני". שכן מי לנו בקי ויודע נפש עמיתיו יותר מהשופטת, אשר הסבה לא מעט שנים אל שולחנם המשפטי; ומי אמון על בחינת כליות ולב יותר ממי שזה היה לחם חוקה בעשרות עתירות וערעורים בשבתה לצד רעיה; ומי למוד משפט ואמת יותר מאחת מנשואות פניה הבכירות של שושלת המשפט הישראלית לדורותיה.

היות שכך, לא נותרה בידינו הברירה אלא להרכין ראש ולקבל בהכנעה את פסיקתה של דליה, ובעיקר לתהות איך טחו עינינו מראות את האמת הכֹה פשוטה המוטחת עתה בפנינו.

ואם אלה הם פני הדברים, אין כמובן צורך להיתפס לזוטות, כמו למשל להצהרתה של דורנר באותו ראיון כי "אין לי מושג מה דעותיהם של שופטים שכיהנתי לצדם", אשר שני משפטים אחר-כך באה בעקבותיה הקביעה כי בית המשפט עתה הוא: "מאוד ימני". העובדה שדווקא לאחר פרישתה יודעת דורנר מה דעותיהם של עמיתיה, ואילו כשישבה בקרבם "לא היה לה מושג", לא צריכה לעורר בנו כל אי נוחות, שכן זו בדיוק מעלתה הגדולה של הפרספקטיבה שבה ניחנו מקצת מבני המעלה, המשכילה לרדת לשורשי דעותיו של הזולת דווקא מרחוק ולא מקרוב.

מכאן אתה למד גם, שכאשר ירון לונדון מעלה הצעה כי לפלוגה של צה"ל תינתן הרשות לירות ביהודים (היושבים ב"בתי מריבה" בחברון), תוך "רענון רוח אלטלנה" (בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" אשר שודרה לפני כשנה וחצי), ודורנר טוענת בתגובה כי לונדון בכלל מתבדח - אין לראות בכך אלא ניתוח קר, צלול ומשולל כל הטיה פוליטית. שכן, משרכש לו אדם מיומנויות של שופט חד התבוננות ואבחון, הרי שגם בתפקידיו הבאים, למשל נשיא מועצת העיתונות, הוא ייטיב להשתמש בכישורים אלה, וכל זאת כמובן ללא שמץ של משוא פנים.

הוא הדין כמובן בפסיקת העליון, שיש לאסור על משה פייגלין את ההתמודדות על מושב בכנסת ה-16, ובה בעת לאשר את התמודדותם של עזמי בשארה ושל אחמד טיבי, בין השאר בנימוק כי אין ראיות חד-משמעיות לכך שטיבי שולל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית. האם יש מי מקרבנו המסוגל להצביע על ראיות כאלה? כלום יש באמתחתו של מי מאיתנו בדל הוכחה לכך שטיבי או בשארה נקטו צעד כלשהו שנועד לערער את אופייה היהודי של המדינה?

ומה לנו ראייה טובה לכך מדברי האדמו"ר עצמו, אהרן ברק, שהתנגד למינויה של רות גביזון לשופטת בבית המשפט העליון מפני "שיש לה אג'נדה"? שהרי אם ברק בכבודו ובעצמו קובע שאג'נדה היא עילה לפסילה, כלום אין להסיק מכך שלו ולאיש מהיושבים לצידו אין אג'נדה? לעובדה הבטלה שהדברים על האג'נדה הגביזונית נאמרו ב-2005, כשאליקים רובינשטיין ואדמונד לוי כבר ישבו לבטח בעליון - אין כמובן כל חשיבות מהותית, גם אם עמיתתו של ברק, דורנר, קובעת כְּהַאי לִשָּׁנָא: "לשופטים אליקים רובינשטיין ואדמונד לוי יש השפעות משפטיות ימניות".

מצטרפת לקינתו של חשין

"בית המשפט לא קובע איך לנהל מלחמה, כפי שלא קבע אם הסכם אוסלו נכון או לא, או אם ההינתקות בסדר", פוסקת דורנר, ולפיכך אך מתבקש מכך, למשל, שהיא תוציא צו מניעה זמני נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו בבקשו להפסיק את הפעילות הפוליטית באוריינט האוס. שכן מה לניסיון למנוע את השתלטות הרשות הפלשתינית על מזרח ירושלים ולסוגיות ביטחוניות או מדיניות? זו הרי לא הייתה יותר מקפריזה שלטונית מופרעת, שבית המשפט פשוט לא יכול היה שלא לקטוע אותה באִבה. בדיוק כפי שלעתים מזומנות, בין השאר בניצוחה של דורנר, הוא לא יכול היה לאפשר את המעשים הנואלים של הרס בתי מחבלים. הלא איש לא יחשוד שיש כאן חלילה התערבות בניהול ענייני הביטחון של המדינה.

בכנס משפטי שנערך לפני כשנה וחצי במכון ון-ליר תחת הכותרת "שלטון עליון", קונן מישאל חשין, לשעבר המשנה לנשיא בית המשפט העליון, על כך ששר המשפטים דניאל פרידמן נוהג כאחשוורוש. דורנר הצטרפה לקינתו של עמיתה לדין לשעבר והתריעה מפני "השתלטות של הרשות המבצעת על בית המשפט העליון". ולנו לא נותר אלא להביט לאחור בערגה, לימי הזוהר של דורנר וחשין בעליון, שבהם פרידמן היה מחוץ לתמונה ומסך בערות (veil of ignorance) הוצב בין כל שופטי העליון בין עצמם, כך שלאיש מהם לא היה מושג קלוש בדבר דעותיהם הפוליטיות של עמיתיו.

כך אנו מלאי תקווה שחשין לא יבקש לסכור את פיה של עמיתתו לשעבר על קביעתה באותו ראיון כי ניסיונו של אחד משופטי העליון (אדמונד לוי) לבטל את חוק ההינתקות הוא מעשה טירוף. הרי איך ניתן כלל להעלות על הדעת שזכות הקניין - שהייתה מבבות עיניה של דורנר ושמעוגנת לבטח בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (סעיף 3) - תעמוד למפוני גוש קטיף, כמו למשל למקצת מתושבי הגליל הערבים בעת ניסיון להפקיע חלק מאדמותיהם וכשבג"צ עומד אז בעבורם על רגליו האחוריות?

כנראה שבאמת, בעליון מאיתנו לא כדאי לדרוש. זה יוצר לא מעט בלבול, במיוחד במושגים השגורים בפי כולנו של "ימין" ו"שמאל". ובאמת, אולי מן הראוי שגם לבירור מושגי זה יידרש העליון, אך כמובן ללא אליקים רובינשטיין וללא אדמונד לוי.