ללמד את השיח שלא נלמד בבה"ד 1

בעשורים הראשונים למדינה התגאו "מפלגות הפועלים" כי בניהן הם אלה שמילאו את שורות הצבא. תחת מותגים ברוח "בנשק ובמשק" עוצבו מסרי הבחירות. מפ"ם ומפא"י התפארו זו כלפי זו באלופים וברמטכ"לים שלהן, וקצינים בכירים במדים השתתפו מטעמן באופן פעיל בתעמולת הבחירות.

רבים יגידו כי השירות הצבאי, בניגוד לימינו אנו, ייצג אז את תמצית הישראליות. טעות. הוא ייצג לכל היותר אתוס של מגזר צר שמילא את שדרות הפיקוד. התנועה הקיבוצית האמונה על סוציאליזם ויישוב הסְּפר לא מנתה אז יותר משלושה אחוז מן האוכלוסיה. אך מעבר להשתלבותם של בנֶיה בזירה הצבאית וההתיישבותית, היו גם מי שידעו להבהיר לכלל החברה את תלותה בהם. תיאטרון צוותא, גלריית הקיבוצים, סמינר הקיבוצים ומכללת בית ברל, כמו הוצאות הספרים "ספריית הפועלים", "עם עובד" ו"הקיבוץ המאוחד" ידעו להמחיש למעמד הבינוני התל אביבי מי הם הראויים לשלטון. הנדסת תרבות מחושבת, שאף הרחיקה את חללי אצ"ל ולח"י מבתי העלמין הצבאיים ומספרי ה-"יזכור", היטיבה להעביר את המסר כי רק בני "ההגנה", קרי: מפא"י, והפלמ"ח, קרי: מפ"ם - הם הפנתיאון הישראלי.


אין לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם

שנים רבות מתמקד פועלו של המגזר הציוני דתי במעשה ההתיישבותי והביטחוני. אך האתוס התרבותי והתקשורתי אינו שש, בלשון המעטה, להעתיק את נוכחותם הרבה שם לשיח הציבורי. והנה נסתיימה לה הלחימה בעזה, וגם אם לא חשקו בכך עורכי מהדורות החדשות, הרי שלא ניתן היה למנוע את חשיפת הציבור לעובדה כי מִמדיהם של רבים מן הלוחמים ניתן לזהות ציציות, כי בתצלומי הבוקר של הטנקיסטים מופיעות טליתות וכי טרם היציאה המסוכנת לפעולה הרגלית נאמרות תפילות.

מקריאת שלל הטוקבקים, הפורומים והבלוגים המזוהים עם השמאל, שבהם כותבים אלה החרדים למעמד העלית המייסדת, שנטשה בשלושת העשורים האחרונים את העשייה הצבאית ואת התודעה הלאומית, עולה לא אחרת מאשר בהלה. בהלה מכך שהציבור נחשף לעובדה כי הקבוצה השנואה ביותר בחברה הישראלית היא זו שמגינה בגופה על הריבונות הישראלית, מה שבודאי עשוי להוביל לשינוי היחס אליה ולנטישת שלל הנרטיבים המסורתיים לגביה - אלו שהציגו אותה ככת הזויה וסחטנית.

כמה אנרגיה הושקעה ביצירת הנרטיב הזה. רק ערב ההינתקות הופקו שלל טקסטים שנועדו לתמוך בו: "דוח המאחזים הבלתי מורשים" של טליה ששון, הסדרה "ארץ המתנחלים" של חיים יבין, הספר "אדוני הארץ" של עדית זרטל ועקיבא אלדר, דוח"ות חסרי ביסוס של כוחות ביטחון שהתריעו מפני פוטש צבאי ומרי אזרחי, כאשר כל אלה הצטרפו לשלל מאמרים אקדמיים המונפקים כבר שנים שעוקבים בדאגה אחר היעדרם של ערכים דמוקרטים בקרב תושבי יהודה ושומרון.

מהר מאוד תחזורנה הסטיגמות למרכז הבימה. לכן את העיתוי הנוכחי יש לנצל. כשהציבור נכון לשקול מחדש את תפיסותיו ביחס למתנחלים בפרט וביחס לתפיסות המדיניות של הימין בכלל, אין לתת לכוחות השוק לעשות את שלהם. ממש כמו שנהגה התנועה הקיבוצית בראשית המדינה, זו העת להבהיר למיטב הנוער, כי אם הוא חפץ בשליחות - הרי שזו אינה מתמצה רק בין לובש המדים. כניסה מודעת לקריירות אקדמיות, קולנועיות, תרבותיות ותקשורתיות - היא צו השעה. כמו גם התיישבות רבתי בנגב ובגליל. כמו גם ויתור על היחידות הנפרדות בצה"ל ועל מדיניות הסינון של ועדות הקבלה ליישובים.

תומס קון כתב שמצב אנומי לא נותר כזה לעד. עד מהרה תתארגן מתוכו קבוצה בעלת יכולת ארגון ועיצוב של השיח, והיא תוביל תפיסה שתהפוך בסופו של דבר לפרדיגמה שלטת. במיוחד הבהיר כי הפרדיגמה אינה בהכרח התפיסה המדעית הנכונה, מבחינה אובייקטיבית. זו התפיסה המדעית הנכונה מבחינה סובייקטיבית, שכן למקדמים אותה היו הכלים השיווקיים-תרבותיים לבססה ולהציגה ככזו.

רצה הגורל ובני הציונות הדתית לבושי מדים נשלחו אל מסכי הטלוויזיה, מה שפתח אשנב לרענון התפיסות הרווחות ביחס אליהם כמו גם ביחס לקונספציית ההתנתקויות והנסיגות. אך אין להסתפק בכך שכלל הציבור חש הערכה כלפי הציונות הדתית. כעת יש להמשיך ולהידבר עימו - דרך התרבות, דרך הקולנוע, דרך האקדמיה ודרך התקשורת. ועל-מנת לאפשר זאת, יש להעניק למעוניינים לשוחח עם הציבור הרחב את הכלים ואת השפה - שפה שלא תילָמד בבה"ד 1, אלא באוניברסיטאות ובבתי הספר לתסריטאות. זוהי שעת זהב, שכדי לא להחמיצה, יש לחשוב לא רק כיצד ממשיכים את המפעל ההתיישבותי, אלא כיצד מעניקים לו לגיטימציה. דווקא עתה.