היבט נוסף למשמעותה של שירת הים

פרשת השבוע, פרשת "בשלח" היא פרשה ייחודית ביותר משני היבטים חשובים: מן ההיבט הטכני ומן ההיבט התוכני. מן ההיבט הטכני, פרשת "בשלח" היא אחת מן הפרשיות הארוכות והיא כוללת קי"ז פסוקים [וסימנך: "שירת משה וישראל הבריקה כזיק של אש בעיצוב האמונה בבורא עולם"] וזמן קריאתה יחול (כמעט) תדיר בסמיכות ליום ט"ו בשבט, קרי: בסמיכות ליום המכונה "ראש השנה לאילן" כדבריהם של בית הלל [במסכת ראש השנה א', משנה א'] ועל יום זה כתב מי שכתב "כי הוא יום ההלל והשירה של האילן לבורא עולם". ודו"ק. ומן ההיבט התוכני, פרשת "בשלח" כוללת מצוות לא תעשה אחת בלבד, מצווה כ"ד במניין המצוות על-פי "ספר החינוך" שעיקרה "לא לצאת בשבת מחוץ לתחום".

כמו-כן, מספר נושאים ועניינים חשובים ביותר כלולים בפרשתנו, למשל: יציאת מצרים, קריעת ים סוף, חוק ומשפט, המן, הבאר, מלחמת עמלק ועוד. ברם, ייחודה של שבת זו נקבע ונצרב בתודעה היהודית לדורותיה בזכות "שירת הים" הכלולה בפרשתנו שעל כך אומרים חז"ל במדרש [מכילתא לפרשת בשלח, סימן ט"ו]: "זו היא אחת מעשר שירות שנאמרו בעולם". שירה אדירה ועצומה זו שבקעה מגרונם של משה ועם ישראל הרעידה והרטיטה אף את "ליבם המלאכי" של משרתי ה', מלאכי השרת המשמשים כ"פמליה של מעלה" ובכך, "נתרוממו נפשות ישראל למדרגה עליונה שאין למעלה הימנה" [ספר התודעה].

מספר פרשנים, ראשונים ואחרונים, עוררו שאלות ותמיהות למשמעותה של "שירת הים", כגון: מדוע רק עכשיו, רק לאחר שיצאו ישראל ממצרים והיו עדים למעמד הלא טבעי של "קריעת ים סוף" נתעוררו ו"נזכרו" לומר את "שירת חייהם"?! אתמהה. ותמיהה נוספת: כיצד התאפשר ו"הותר" לעם ישראל ולמשה מושיעם לומר שירה כאשר ראו את "מצרים מת על שפת הים", בו בזמן, שמן המלאכים נמנעה ההזדמנות לומר שירה לפני הקב"ה כפי שחכמינו ז"ל לימדונו בכמה דוכתי במדרשיהם הנפלאים, כגון: "באו המלאכים להקדים שירה לפני הקב"ה. אמר להם: יקדמו בני תחילה" [שמות רבה כ"ג, ז'] או במקור אחר: "ביקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידיי טובעין בים ואתם אומרים שירה?!" [מגילה י':].

ועוד שאלה: האם "שירת הים" הייתה שירת הודאה והלל להקב"ה אך ורק על מפלתם של המצרים "על הים" או ששירה זו הייתה שירת הודאה והלל להקב"ה וכללה גם הודאה והלל על נס "יציאת מצרים", כמו גם על שאר הניסים הנלווים?! ואולי, תמיהת התמיהות תהיה תמיהה אשר עצם העלאתה על הכתב היא משום שיש בה מן העכשוויות, מן הרלוונטיות לימינו אנו ממש, וזאת בעיקר מפני שנמצאים אנו מספר ימים לאחר הניצחון הצבאי האדיר של חיילי צה"ל הי"ו על ארגוני הטרור הרצחניים אשר מושבם בעזה, העיר הצמודה והשוכנת לא הרחק מתחומיה של אותה "ארץ מצרים" הכתובה בתורתנו, והיא: כיצד עם ישראל העומד לקבל את התורה המחנכת לערכים של אהבה, חמלה, סלחנות וכו' יכול לבטא ולהביע "שמחה לאיד" באמצעות שירה, כאשר אויבו (ואפילו הוא לא יהודי) נופל? והרי פסוק מפורש צווח ואומר [משלי כ"ד, י"ז]: "בנפול אויבך - אל תשמח. וביכשלו (=ובהיכשלו) - אל יגל ליבך"?!

עיון מעמיק בכל הקשור לסוגיית "שירת הים" מלמדנו שישנם היבטים חשיבתיים שונים, כמו גם תירוצים ותשובות רבות ו"נהרא נהרא ופשטיה". לצערנו, בגין "קוצר היריעה והזמן" לא נוכל להרחיב ולפרט. מכל מקום, לנו נראה להשיב ולסכם עניין חשוב זה, כדלקמן: אומנם "שירת הים" נאמרה על ים סוף ועיקרה היה הלל, שבח והודאה לבורא עולם על הנס שנעשה על הים. אבל, שירה זו כללה גם את ההודאה לה' על הגאולה ופדות הנפש של עם ישראל ממצרים על-ידי ובאמצעות ניסים, אותות ומופתים גדולים. ומחמת שישראל, ורק ישראל [ולא המלאכים] "חוו" את חווית הנס, פיזית ורוחנית, הם ורק הם הרגישו את הצורך להודות ולהלל לבורא עולם. מן המלאכים נמנעה האפשרות "להצטרף אל מעגל החוגגים" כי הם לא היו חלק אינטגרלי מן "החוויה" ולא היה מן הראוי שהם יודו על מה שלא שייך להם.

כמו-כן, חייבים אנו לציין ולהדגיש שאמירת שירה על נפילת האויב היא לא, חלילה, מפני שעם ישראל הוא עם וולגרי, ברוטלי, צמא דם ונקמה. אלא, אדרבא! עם ישראל הוא עם מוסרי, נקי וטהור נפש מכל האומות. בשירתו האדירה, הוא מבטא את נפילת "מהות הרוע", את נפילתו של "מותג הרשע", מותג שקיים ושורר בעולם, כמעט כל צעד ושעל ולא בגלל "נפילתם הפיזית של אנשים", ואפילו הם אוייבים, שונאים ורשעים. "שמחה זו, לא רק שמותרת, אלא - היא אף מצווה", כך כותב הרה"ג ר' יעקב אריאל בספרו "מאהלי תורה". בשירתו האדירה הבוקעת ארץ ושמים מודה עם ישראל ומושיעו להקב"ה, על עזרתו הגדולה בדיכוי הרוע והרשע, במאבק המתמיד והנצחי, בין הרוע והיפוכו, הטוב.

אנו תפילה, שכשם שזכו אבותינו לומר את "השירה הראשונה" ביציאתם ממצרים, נזכה אנו כולנו וביחד, מתוך שמחה של מצווה ומתוך אחדות לבוא בקול גול ולומר את "השירה האחרונה" בגאולתנו הסופית (פיזית ורוחנית), "בעגלא ובזמן קריב", אמן!