|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
על אביגדור ליברמן, שיעור ההצבעה, השקרים הקטנים של הקמפיינים, חטאיה של התקשורת והתיעוב ההולך וגובר כלפי הפוליטיקאים
|
|
|
|
| ככל שחוסר האמון במערכת הפוליטית הולך וגובר, כך גדלה נטייתו של הציבור לתמוך במפלגות שנתפסות כ"אאוטסיידריות", ככאלו שאינן נגועות בחולאי המערכת ואולי יצליחו לשנות אותה. אלא שעד מהרה מתברר שמדובר בהבטחות ריקות מתוכן | |
|
|
|
|
אביגדור ליברמן (1)
אם הסקרים נכונים, ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן יהיו המנצחים האמיתיים של הבחירות הללו. בלי להיכנס לעמדות המדיניות של ליברמן, מצב כזה צריך לעורר דאגה, משום שהוא משקף את המיאוס של חלקים ניכרים מהציבור כלפי הדמוקרטיה ומוסדותיה העיקריים - הכנסת ובתי המשפט.
כוחו של ליברמן אינו נובע מכך שהוא תוקף את הערבים, אלא בעיקר מכך שהוא נתפס כאיש חזק וכמי שנרדף בידי הממסד. כאשר אף ממשלה אינה מוציאה את ימיה, יש כמיהה טבעית - מסוכנת ככל שתהיה - למישהו שנתפס כמבטיח יציבות. ליברמן, למרות טון דיבורו הרך, הוא אדם כזה. העובדה שהוא יוצא שוב ושוב נגד בתי המשפט, כמו גם החקירה הבלתי מסתיימת בעניינו, רק מוסיפים לו נקודות.
מי שמוצא שתופעת ליברמן מסוכנת, מוטב שיטפל בשורשיה ולא בסימפטומים שלה. צריך לחזק את מערכת הממשל, למנוע את הכסאות המוסיקליים הבלתי-פוסקים במשרדי הממשלה ובעיקר בתפקיד ראש הממשלה ולהחזיר את אמונו של הציבור בבית המשפט. איך עושים זאת? על המערכת הפוליטית נדבר בהמשך; על בתי המשפט נאמר רק, שהם הביאו זאת על עצמם, בהתערבויות הפוליטיות החד-צדדיות ובסחבת הנוראה. לכן, תיקון המצב הוא כמובן היפוכן של מגמות אלו.
אביגדור ליברמן (2)
מצד שני, ייתכן שתופעת ליברמן של בחירות 2009 היא רק חזרה על תופעות דומות שאנו חווים כמעט ברוב מערכות הבחירות מאז 1977. מתוך תשע הכנסות שכיהנו ב-32 השנים האחרונות, בשבע ניתן להצביע על סיעות שעלו בצורה מטאורית והתרסקו בדרך כלל באותה מהירות.
בכנסת התשיעית הייתה זו ד"ש עם 15 הח"כים שלה שהפילה את המערך. בכנסת העשירית הצליחה תמ"י (מי? מה?) לקבל שלושה מנדטים על-רקע השיסוי העדתי. בכנסת ה-13 זינקה צומת של רפאל איתן לשמונה מנדטים, ואילו מרצ הגיעה ל-12. בכנסת ה-14 הצליחה "הדרך השלישית" (מישהו זוכר אותה?) לקבל שלושה ח"כים. בכנסת ה-15 הגיעה שס לשיא כוחה עם 17 חברים. בכנסת ה-16 נעה המטוטלת לכיוון השני עם 15 הח"כים של שינוי. ואילו בכנסת היוצאת הגיע תורם של שבעת הגמלאים.
סיעות אלו נעלמו אחרי כנסת אחת או הלכו ואיבדו מכוחן לאורך השנים. ככל שחוסר האמון במערכת הפוליטית הולך וגובר, כך גדלה נטייתו של הציבור לתמוך במפלגות שנתפסות כ"אאוטסיידריות", ככאלו שאינן נגועות בחולאי המערכת ואולי יצליחו לשנות אותה. אלא שעד מהרה מתברר שמדובר בהבטחות ריקות מתוכן, גם אם אותן מפלגות נכנסות לקואליציה. הפוליטיקה היא אותה פוליטיקה, מי שמשחק בביצה הזו חייב להתלכלך, וכאשר מדובר באנשים חסרי ניסיון - הם גם נכשלים.
השאלה הגדולה היא (שוב, אם להאמין לסקרים) האם ישראל ביתנו של הכנסת ה-18 תלך בדרכן של ד"ש, צומת, שינוי והגמלאים. הניסיון מלמד שהתשובה חיובית, אבל מצד שני כבר ראינו גם מפלגות שקמו מאפס והפכו למרכיב קבוע בחיים הפוליטיים שלנו (הדוגמא הבולטת ביותר: שס).
|
|
אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לנתק שבין השלטון לבין העם, הוא קיבל אותה שלשום, בהחלטה להשקיע 650 מיליון שקל במשרדו ובביתו החדשים של ראש הממשלה.
אין ספק שבית ראש הממשלה הנוכחי ומשרד ראש הממשלה הנוכחי אינם ראויים לתפקידם. מדובר בבתים ישנים, בני עשרות שנים, שאינם מכבדים את מדינת ישראל ואינם מספקים סביבת עבודה הולמת. אבל העיתוי, העיתוי. המשק בדרך למיתון חריף, מאות מפוטרים מדי שבוע, המדינה טוענת שאין לה כסף למיגון הבתים בשדרות - אבל לזה יש כסף?
ייתכן בהחלט שבטווח הארוך הבניין הזה יחסוך כסף. גם אם לא, ראוי למדינה שראש ממשלתה יוכל לארח מנהיגים זרים בלי להתבייש. אך יש חשיבות לא פחות גדולה למראית העין. אפשר לחכות עוד קצת, שהמצב ישתפר. לקבל את ההחלטה הזו יומיים לפני הבחירות - זה מצביע על טיפשות, אנוכיות ומינהל לקוי. מה כל כך דחוף? למה לא להשאיר את זה לממשלה הבאה ולאישור תקציב 2009? אל תתפלאו אם ההחלטה הזו לבדה תשאיר בבית עוד כמה אלפי מצביעים.
|
|
מובן מאליו שלתוצאות הבחירות יש חשיבות עצומה. אך ייתכן שבמימד העמוק יותר, חשוב עוד יותר שיעור ההצבעה. שימו לב מה קרה לו בעשר מערכות הבחירות האחרונות. מהכנסת התשיעית ועד הכנסת ה-15, עמד שיעור ההצבעה על 76%-79%. ואז, בכנסת ה-16, הוא צנח ל-67%. ההידרדרות נמשכה בבחירות הקודמות, כאשר שיעור ההצבעה ירד ל-62% בלבד - למרות יום השבתון ומאות המיליונים של הקמפיינים.
אין ספק, שנתון זה מצביע בצורה הטובה ביותר על עייפותו של הציבור מן הבחירות החוזרות ונשנות ועל חוסר האמון שלו במערכת הפוליטית. אם גם היום שיעור ההצבעה ימשיך לרדת, או אפילו יישאר יציב, זה חייב להיות לא איתות אזהרה אלא זרקור אזהרה ענק. כאשר למעלה משליש מהציבור אינו מוצא לנכון ליטול חלק בהליך הדמוקרטי, זה אומר שנקעה נפשו. זה אומר שהוא עלול לחפש פתרונות אחרים (ע"ע ליברמן). זה אומר שהוא מרגיש שלא שמים עליו, אז למה שהוא ישלם מיסים ויילך למילואים?
|
|
טוב, אז מה עושים? שנים מציעים לנו להחליף את שיטת הבחירות. לעבור למשטר נשיאותי, לעבור לבחירות איזוריות-אישיות, לעבור לשילוב של איזוריות ויחסיות. כמו תמיד אצל יהודים, כמספר המציעים - כך מספר הדעות.
אלא ששינוי השיטה רק יחליף בעיה אחת בבעיה אחרת. נניח שהמשטר יהיה נשיאותי; בהחלט ייתכן שהכנסת תהיה לעומתית (כמו בארה"ב), ואז שוב יהיה צורך באתננים פוליטיים וכספיים. ולפעמים באמת יש מנהיג שראוי להחליפו לפני תום הקדנציה; סביר להניח שרוב מכריע של האמריקנים היו רוצים לזרוק את ג'ורג' בוש הרבה לפני ינואר 2009.
בחירות איזוריות מעוותות את רצון הבוחר, משום שדי ברוב של קול אחד כדי לקבל את המושב של אותו איזור. ראו את הדוגמא הבריטית: המפלגה הסוציאל-דמוקרטית כבר הגיעה ל-20% מהקולות, אבל קיבלה רק 5% מהמושבים בפרלמנט. חוץ מזה, בחירות כאלו יגרמו לכך שיהיו 120 אינטרסים נקודתיים אותם יהיה צורך לרצות.
שילוב של בחירות איזוריות ויחסיות ייתן לנו את הרע משני העולמות: 60 ח"כים שימשכו לכיוון האינטרסים של בוחריהם הישירים ועוד סיעות שימשכו לכיוון של בוחריהן.
הבעיה איננה בשיטה אלא באנשים המאיישים אותה. כל עוד לא יהיה שינוי באנשים, לא יהיה שינוי בתוצאות. וזו הבעיה הגדולה באמת: אנשים טובים אינם רוצים להכניס את ראשיהם הבריאים למיטה הפוליטית המאוד-חולה. לכן, קשה לראות סיבה לאופטימיות.
|
|
קשה להשתחרר מההרגשה, שהתקשורת רוצה את ציפי לבני. זה לא ממש מפתיע, כי זו אותה תקשורת שחיבקה בחום את אריאל שרון ושחלקים ממנה מגנים עד היום על אהוד אולמרט. לבני זכתה לכתבת שער ב"לאשה" של השבוע שעבר; קיבלה חשיפה בכנס נשים ועסקים של "דה-מרקר" לפני שבועיים; והתראיינה לבדה ל"קול ישראל" רק שלשום. לא עקבתי בדייקנות אחרי כל משדר ואחרי כל עמוד, אבל זה הרושם הכללי.
התקשורת גם חטאה בכך שהציגה לכל אורך הדרך את המאבק כאילו הוא בין נתניהו ללבני והציגה את תוצאות הסקרים לפי מפלגות. למעשה, הדבר החשוב ביותר הוא הגושים, משום שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על מי שיהיה לו הסיכוי הטוב ביותר לעשות זאת, בהתאם למספר הח"כים שיתייצבו מאחוריו. אך התקשורת, אם בשל הטייתה הפוליטית ואם מתוך החובבנות האוכלת בה כל חלקה טובה, כמעט והתעלמה לחלוטין מכך. שנאמר: don't confuse me with facts.
|
|
בשבועות האחרונים לא הייתה בעיית פרנסה לגליונות הרבים המחולקים בבתי הכנסת בשבתות. כמעט כולם הוצפו במודעות בחירות, שכמובן פנו לציבור הדתי ובמיוחד לציבור הדתי-לאומי. והנה התברר שכולם דתיים-לאומיים, לא רק הבית היהודי והאיחוד הלאומי. הליכוד הכריז כמה שהוא בעד הדת והמסורת. שס טענה שהיא דאגה יותר מכולם לישיבות ההסדר. אפילו קדימה הראתה עד כמה הדת קרובה לליבה.
זה היה כמובן מפגן של צביעות ושקר. הליכוד היא מפלגה חילונית, בנימין נתניהו הוא נואף ואוכל טריפות. שס מתנגדת לשירות צבאי, אז שלא תספר לנו שישיבות ההסדר חשובות לה. ועל קדימה באמת לא צריך להרחיב את הדיבור. אלא שבזמן בחירות הכל עובר, הנייר סובל הכל, כמה שהבלוף יותר גדול - כך טוב יותר. הנה עוד הסבר קטן לתיעוב הכללי כלפי הפוליטיקאים.
|
|
כלומר, היא לא באמת נעלמה, אבל היא כמעט ולא הופיעה במערכת הבחירות. וזה הישג גדול מאוד של ציפי לבני וקדימה. אומנם לבני עצמה היא לפי כל הסימנים אישה ישרה ונקיית כפיים, אבל תראו מי נמצא במפלגה שמבקשת לשוב ולאחוז בהגה השלטון: השרים לשעבר אברהם הירשזון וצחי הנגבי העומדים לדין; אהוד אולמרט, אלוף החקירות; חיים רמון המורשע; רוני בר-און שבדרך לחקירת משטרה. גם אם חלק מהם אינם מתמודדים היום, הם היו אנשי צמרת בקדימה.
נכון שאצל רובם המעשים הפסולים נעשו כאשר היו חברים בליכוד, אבל כעת הם בקדימה. ואולי אין פלא שכל כך הרבה אישים מפוקפקים מצאו את דרכם דווקא למפלגה זו, שהוקמה כאשר אריאל שרון היה מסובך בחקירות שחיתות משלו.
|
|
| תאריך:
|
10/02/2009
|
|
|
עודכן:
|
10/02/2009
|
|
איתמר לוין
|
|
תעלומת מספר הנמנעים מהליכה לקלפי תגיע, סוף סוף, הערב, לפתרונה. אם, אומנם, יתחוור אז כי מספרם של אלה אכן הגיע לשיא כל הזמנים - ייאלצו מפלגות רבות לבלוע את הכובע שלהן ולאכול את הדייסה העכורה שבישלו בעצמן.
|
|
|
|
|
"לאורך ההיסטוריה כולה, ללא הבדל מקום ותקופה, אפשר להבחין בתופעה של ממשלות הנוקטות מדיניות המנוגדת לאינטרס שלהן - עצמן". במשפט זה מתחיל ספרה הידוע של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת". בספר נסקרות דוגמאות היסטוריות של צעדי הרס עצמי שנקטו שליטים למרות שהייתה אפשרות ללכת בדרך אחרת. הדוגמא המפורסמת לכך היא סוס העץ שהכניסו שליטי טרויה לעירם, למרות שהיו להם סיבות לחשוש שהיוונים טומנים להם פח.
|
|
|
|
|
כתגובות למאמריי בתחום המדיני, ככל שמשתמע מהמאמרים שלי כי הבחירה הטובה ביותר היא לליכוד, מופנות אלי שתי טענות כדלקמן:
|
|
|
|
|
מחר, אי"ה, תתקיימנה הבחירות לכנסת ה-18. אלו הן, לעניות דעתי, הבחירות הכי קשות למצביע הלא החלטי, זה שמתאים את הצבעתו לזמן, לאג'נדה, ליכולת הביצוע של המועמד המבקש את אמונו.
|
|
|
|
|
"חופש דת הוא אחד מהעקרונות המקודשים ביותר בדמוקרטיה הליברלית. אולם במסורת הפוליטית המערבית המשמעות המרכזית של חופש דת איננו רק החופש מדת, אלא גם החופש לדת" ("יש אתאיסטים בשוחות הקרב?" מאת ארז אשל, Ynet 4.2.08).
|
|
|
|
|
