בהיכלות הטומאה

את הפינה הזאת בטור שלי אייחד לממסד המשפטי. לאלה אשר אין להם אלוהים זולת הכסף, הכבוד, המעמד והשררה (שלהם) וצחות-הסגנון (של זולתם). לאלה אשר משתמשים חופשי-חופשי בביטויים כגון "אבי אבות הטומאה", ולא רואים פסול "סגנוני" בביטויים כגון "קירותיהם מרוחים בצואה", אבל דנים ומרחיקים את זולתם מן ההיכל על ביטויים כגון, "מעיד כאלף עדים", "המדינה לא מגלה לנו" או "ובכך הצטרפת" - ממש סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק ובלתי מרוסן. לאלה אשר "כבוד האדם וחירותו" נחלק אצלם לשניים: ה"כבודו" שלהם והחירות שלהם להרשיע ברצח של אדם אשר הוכח כי הוא חי, נושם ובועט, והזלזול בכבודו ובחירותו של הזולת.

נתחיל בקטנות: בהארץ מיום 27.2.09 מתפרסמת כתבת-תחקיר של כתבי העיתון על שראו עיניהם בשבעה בתי משפט באותו היום ובאותה השעה (08:30), תחת הכותרת "בוקר שגרתי בבתי המשפט": שופטים מאחרים, שוטרים לא מופיעים ועשרות עצורים מחכים. על יחסה של המשטרה לבית המשפט נדבר בפעם אחרת, וכאן אתייחס לחלקם של השופטים, ולתגובתה של הנהלת בתי המשפט, אשר ממנה קשה לדעת במה היא מזלזלת יותר: במלאכת-הקודש שלה, או באינטילגנציה של הציבור.

תיאור המצב, על-פי הכתבה: "כמעט בכל המקומות החלו הדיונים באיחור משמעותי, ממנו סבלו בעיקר העצורים. לעתים אחראים לכך השופטים, לעתים המשטרה ולעתים שירות בתי הסוהר או עומס העבודה. אבל נראה שבמקום לנהל את ההליך ולנזוף באחראים לעיכובים, השופטים לא יוצאים מגדרם כדי לאכוף את לשון החוק ולעתים קרובות מעלימים עין מפגיעה בזכויות העצורים או מתייחסים לכך בשוויון נפש.

"תורנות מעצרים נחשבת ל'עבודה השחורה' של השופטים. בחלק מבתי המשפט משבצים לתורני המעצרים דיונים אזרחיים ופליליים אחרים, כשבין לבין נכנסים עצורים. באחרים, בעיקר בפריפריה, יש שופטים האחראים דרך קבע על ענייני מעצרים".

ומה יש להנהלת בתי המשפט לומר להגנתה? - "ההליך מתבצע בפני שופט תורן ומעצם טבעו אינו קבוע מראש ביומן בית המשפט, ולמעשה תלוי במספר העצורים שהובאו ביום נתון להארכת מעצר. בית המשפט אינו יודע מראש כמה עצורים יגיעו. במצב דברים זה, עלולים להיווצר מצבים של עומס נקודתי".

הסבר ממש מרתק. תארו לעצמכם כתבת-תחקיר על מחלקות-המיון בבתי החולים המגלה כי: "כמעט בכל בתי החולים החלו הליכי-המיון באיחור משמעותי, ממנו סבלו בעיקר נפגעי התאונות. לעתים אחראים לכך הרופאים, לעתים מד"א ולעתים עומס העבודה. אבל נראה שבמקום לנהל את הטיפול בחולים ובפצועים ולנזוף באחראים לעיכובים, מנהלי המחלקות לא יוצאים מגדרם כדי לאכוף את שבועת-הרופא ולעתים קרובות מעלימים עין מפגיעה בזכויות החולים והפצועים או מתייחסים לכך בשוויון נפש.

"תורנות חדר-המיון נחשבת ל'עבודה השחורה' של הרופאים. בחלק מבתי החולים משבצים לתורני-המיון ניתוחים וטיפולים אחרים, כשבין לבין נכנסים נפגעי תאונות ונפגעים אחרים. באחרים, בעיקר בפריפריה, יש רופאים האחראים דרך קבע על חדרי המיון".

ומה יש להנהלת משרד הבריאות לומר להגנתה? - "המיון מתבצע על-ידי רופא תורן ומעצם טבעו אינו קבוע מראש ביומן בית החולים, ולמעשה תלוי במספר הנפגעים שהובאו ביום נתון לחדר-המיון. בית החולים אינו יודע מראש כמה נפגעים יגיעו. במצב דברים זה, עלולים להיווצר מצבים של עומס נקודתי".

על "הסברים" כאלה הייתה הנהלת משרד הבריאות עפה הבייתה עוד לפני הנקודה שבסיום המשפט, למרות שבבתי החולים יש מקרים אשר לא ניתנים לצפייה-מראש, כגון פיגוע המוני. אפשר לדעת כמה חולים ופצועים מגיעים, בממוצע, לכל חדר-מיון, והסטיות מהממוצע לא יכולות להיות גדולות. פיגוע המוני, לעומת זאת, לא ניתן לצפייה-מראש, אבל בכל זאת בתי החולים ערוכים גם לבלתי-צפוי הזה, ועומדים בו בכבוד.

בבתי החולים גם לא מכניסים מקרי חדר-מיון לחדרי הניתוח, במהלך ניתוח או בין ניתוח לניתוח, וגם לא משבצים לתורני המיון "ניתוחים וטיפולים אחרים".

בבתי המשפט, לעומת זאת, גם אירועים חריגים (כגון מבצע משטרתי ללכידת סוחרי סמים) ניתן לתיאום מראש בין המשטרה לבין בית המשפט, אבל, כאמור, "כבוד האדם" בבתי המשפט נבחן לפי עומק-הקידה של הזולת לפני השופט, ולא לפי הכבוד של השופט לאדם אשר לפניו. ובמילים אחרות: בבתי החולים גם הבלתי-צפוי הוא צפוי, ואילו בבתי המשפט גם הצפוי הוא בלתי-צפוי.