לתיאטרון נולדה

ב-1997 קיבלתי טלפון מאישה בשם לני המתגוררת כמוני בארה"ב. היא פנתה אלי כי ראתה שתרגמתי לאנגלית קובץ זכרונות שואה בשם "עיירתנו בייטש." לני שאלה אם אהיה מעוניינת לתרגם מעברית לאנגלית את זכרונותיה של נאוה שאן וציינה שהיא מכירה אותה מטרזין. השבתי ללני כי מעולם לא שמעתי על נאוה שאן, אבל אהיה מעוניינת לראות את הספר. לני נתנה לי את כתובתה של נאוה שאן בקריית יערים. כתבתי לה ומיד קיבלתי תשובה בכתב יד לא ברור, מלווה בהסבר ששברה את ידה בתאונה. עדיין לא ידעתי מי היא. שאלתי את אמי, שזכרה את שמה ואמרה שהייתה פעם שחקנית.

בביקורי הבא בארץ קבעתי פגישה עם נאוה שאן בתל אביב. היא הגיעה באוטובוס מקריית יערים עם גבס על ידה והביאה לי עותק של הספר "להיות שחקנית". בשיחתנו התמקדה בעבודתה בתיאטרון בישראל יותר מאשר בתקופת חייה בטרזין, אבל הראתה לי עלון מידע על הופעתה במחזה "רקוויאם בגיטו" בתיאטרון "צוותא" לתרבות מתקדמת בחיפה.

בעקבות קריאת הספר התוודעתי לאדם, לתקופה ולמקומות שלא הייתי מודעת להם למרות שגדלתי בארץ וחייתי בה עד שנת 1981. מסתבר שאינני יחידה. בשנה האחרונה הרציתי על חוויית תרגום הספר "להיות שחקנית" בוועידת ארגון המתרגמים הישראלי וכן במפגש דוברי עברית בוושינגטון. בשני המקרים איש בקהל לא שמע על נאוה שאן.

הספר מצא חן בעיני מכמה סיבות. הספר אינו אינטלקטואלי אלא חווייתי. אין בו תעמולה או הטפה אידיאולוגית, אלא הוא מראה את דבקותה של נאוה שאן בציונות ובסוציאליזם ואת ניסיונה (המוצלח לדעתי) להיאחז ביהדות, למרות משפחתה המתבוללת. ואכן, נאוה מגשימה את הציונות בעלייתה לארץ ואת הסוציאליזם - בחיים בקיבוץ. אין בספר ביקורת על האידיאולוגיה הקיבוצית, אף על-פי שנאלצה לעזוב את הקיבוץ לאחר פיטוריה מתיאטרון "הבימה" ועברה לגור בתל אביב ובחיפה. לאמיתו של דבר, נאוה שאן היא אינדיבידואליסטית, שהפכה ליזמת עצמאית והקימה תיאטרון יחיד. התרשמתי מאד מעצמאותה המקצועית, הכלכלית והאישית, ומן העובדה שלא התלוננה על כך שאף אחד לא עזר לה. היא הייתה זו שעזרה לעצמה.


עברית כמעט ללא מבטא

כותרת הספר "להיות שחקנית", מעידה על תוכנו. הקורא מלווה את הכותבת לאורך חייה בצ'כיה בין שתי מלחמות העולם, כשהחלה לשחק בתיאטרון בהיותה בת תשע ופתחה בקריירה מבטיחה בגיל עשרים. לאחר הכיבוש הגרמני והאיסור על יהודים לבקר בתיאטרון, לא כל שכן להופיע בו, היו נתונים כל מעייניה למציאת דרכים לעקוף את החוק. כדוגמא לדבקותה בתיאטרון אפילו בהיותה במחנה ריכוז, היא מתארת את עבודתה במשמרת לילה בבית החולים המלא בנשים גוססות. תפקידה היה הוצאתן החוצה של אלו שמתו במשך הלילה. היא מתבוננת היטב בזקנה גוועת וחושבת: "את זה אבצע פעם על הבמה, אם יזדמן לי תפקיד כזה. לרשום בזיכרון את פרטי הפרטים. איך היא מנענעת את הידיים. לא נחה לרגע." כל מעייניה נתונים למשחק בתיאטרון. בטרזין אירגנה נאוה מופעי תיאטרון רבים, כולל תיאטרון ילדים, ועיבדה את סיפור הילדים הצ'כי "גחליליות" למחזה. בקטע נוגע ללב היא כותבת איך בכנס ניצולי טרזין ניגשה אליה אישה והציגה את עצמה: "אני גחלילית". אותה אישה סיפרה לנאוה שאן, שהיא חייבת לה את ילדותה בזכות ההצגה "גחליליות".

לאחר השחרור חזרה נאוה שאן להופיע על הבמה הצ'כית, אך ב-1948 נטשה קריירה מבטיחה כדי לעלות לארץ. היא עמדה באתגר השפה והופיעה בעברית. כשצפיתי בקלטת וידאו של הופעתה בהצגת היחיד "רקוויאם בטרזין", נדהמתי מאיכות העברית שלה, שבה דיברה כמעט ללא מבטא. זהו הישג מרשים למי שלימדה את עצמה עברית בעזרת מילון גרמני-עברי בהעדר מילון צ'כי-עברי בנמצא, וזכתה לסטירה מאביה המתבולל, שאמר לה לשכוח מהציונות ומארץ ישראל. את סדר הפסח הראשון חוותה בטרזין, כשנתבקשה לקרוא בהגדה בצ'כית. במשך מספר חודשים שבהם ביימה מופע לחגיגת היובל של המושבה הדתית "יסוד המעלה", התגוררה נאוה שאן עם בִּתה אצל משפחה מקומית. היא כותבת בכנות על תחושת הזיקה לשורשיה היהודים בעקבות הקשר החם עם התושבים.

סיימתי את עבודת התרגום ב-2006. כתב היד של התרגום נתרם למוזיאון השואה בוושינגטון, לטרזין אינישיאטיב בפראג ולבית טרזין בגבעת חיים. לצערי, איבדתי את מספר הטלפון של לני ולא הצלחתי לאתר אותה כדי להודות לה על כך שהכירה לי ספר נפלא זה.