פרידמן מתאים למשרד המשפטים

התאמתו של פרופסור דניאל פרידמן למשרד המשפטים נובעת בדיוק מאותה סיבה של אי התאמת לבני למשרד החוץ ופרץ למשרד הביטחון.

בעוד פרידמן מבין ואף מומחה בתחום עליו הוא מופקד כשר המשפטים, לגב' לבני אין שום ידע בנושאי חוץ, לא רק בגלל שהיא לא הביעה ידע זה בכתיבה כלשהי המוכרת לי (ואשמח לקבל מידע בעניין זה) – אלא גם לאור תפקודה בתקופת כהונתה כשרת החוץ, תפקיד בו הייתה, במהלכים הכי מכריעים של מדינת ישראל, במקרה הטוב מובלת על-ידי אולמרט ובמקרה הרע – רק צופה מהצד.

ובאשר לעמיר פרץ, בניגוד לפרידמן המצוי בתחום משרדו, פרץ היה מרוחק ומנותק ממשרד הביטחון, לא חיבר שום מאמר מקצועי בתחום (עצם המחשבה על ספר או מאמר מקצועי בענייני ביטחון מפרי עטו של שר הביטחון לשעבר של מדינת ישראל – מצחיקה), וגרם נזקים בניהול כושל של מלחמה שהתנהלה בתקופת כהונתו.

יכולים לטעון שגם פרידמן גרם לנזקים במערכת המשפט, אלא שלגבי פרידמן ברי כי הבין מה הוא עשה, וכי אם גרם זעזועים – מדובר בכוונה תחילה מתוך מניעים מקצועיים השנויים במחלוקת, ולא מתוך ריחוק, ניתוק, בורות, חוסר עניין ואין-אונות בתחום כפי שקרה לפרץ במשרדו.

אלא שפרידמן מתאים למשרד המשפטים גם ובעיקר בזכות המטרה ששם לעצמו, והיא לנער את בית המשפט העליון, למדר את תפקידיו ולצמצם את השפעתו. הרי לא ייתכן כי בגלל שמדובר בבית המשפט העליון, אז ככל שירבו לו זכויות, סמכויות, תפקידים, תחומים בטיפול כן ייטב, כי בכך מגיעים לאבסורד ברור.

לפיכך, כאשר מערכת המשפט שופטת את עצמה ונוטלת סמכויות כאילו הממשלה מנוהלת על ידה – לרבות ביטול חוקים, בין באופן ישיר וברור ובין באמצעים מתוחכמים עקיפים אחרים – צריך לשים גבולות, וזה אשר עשה פרידמן.

הגישה של "הכול שפיט" היא גישה מסוכנת לדמוקרטיה מהסיבות הבאות:

א. אם הכול שפיט, אז מי שמנהל את הממשלה זה בית המשפט שלא נבחר כלל בדרך דמוקראטית אלא מונה על ידי... בית המשפט עצמו, בצירוף אחרים שבדרך כלל מתיישרים עם רצונו של בית המשפט.

ב. אם הכול שפיט, בית המשפט הופך להיות גם סמכות רוחנית עליונה – אף על-פי שאין הצדקה לכך, וגרוע מזה, יש בכך גם כפיית-דרך שלא תמיד היא דרך הישר. לדוגמא, יכול בית המשפט העליון לפסוק הלכה המנוגדת לעיקרי היהדות, ואין הוא יכול לכופף את הרמב"ם תחתיו אשר פסק הלכה אחרת.

בכל הכבוד, בית המשפט אינו נבחר ציבור ואין לו מנדט לקבוע מדיניות. בנוסף, אינו סמכות מוסרית כלל, כפי שסבורים – כי משפטי אינו זהה למוסרי. אומנם יש חפיפה מסוימת בין משפטי לבין מוסרי, אולם ישנם ערכי מוסר שמחוץ ואף מעל המשפטי, ויש ערכי משפט שחורגים משאלת המוסריות. לאמור, יש חפיפה חלקית העלולה להטעות ולבלבל את הצופה מהצד כאילו בית המשפט הוא הסמכות המוסרית בחברה.

אכן, האמירה של מנחם בגין "יש שופטים בירושלים" היא מרגשת מאוד, אך השופטים בירושלים צריכים לעשות משפט, ולא לנהל דברים.

במאמר מוסגר יובהר כי מערכת המשפט במדינת ישראל, מהמתקדמות בעולם המערבי, מתוחמת בכלי ריק של היכלי פאר – מבני בתי המשפט – היוצרים מצב בו אי אפשר לעשות צדק.

במתכוון ובמציאות – צד לדיון מוצא את עצמו נפעם ונרגש אל מול כבוד השופט, הישוב על במה מוגבהת ועטור גלימה שחורה, המדבר בשפה בלתי מובנת בכוונה תחילה לאותו צד לדיון אשר אינו מבין גם את בא-כוחו, ואותו צד, הרי הוא צריך להעיד אמת, וכדי להעיד אמת – הוא צריך להעיד, משימה בלתי אפשרית לגבי קשיש בן 86 או מורה בבית ספר יסודי הבאים אל בית המשפט פעם בעשר שנים, עוברים דרך אולם שגובהו 3 קומות אשר תוכנן מראש כדי לגמד את העד, ונחקרים בפחד ובמורא, שבית המשפט על מערכותיו הקפיד והצליח להטיל עליהם בתחבולות.