ממשלת ישראל, בראשות אהוד אולמרט, נכשלה בימים אלה במו"מ לשחרור החייל גלעד שליט השבוי בידי ארגון החמאס. גם התקשורת כשלה. הקמפיין המיותר שנערך בשבועות האחרונים הצליח אולי להגדיל את מכירת העיתונים היומיים, אך הוא לא קידם במאומה את החזרת גלעד. נהפוך הוא.

במשך שלוש שנים עושים ראשי מערכת הביטחון מאמץ מיוחד כדי להשיג מידע על מקום הימצאו על חוטפיו, וגם מנהלים מו"מ בערוצים גלויים וחשאיים כדי להשיבו לחיק משפחתו. עד עתה, כידוע, ללא הצלחה. להנהגת החמאס ניתנו הצעות חריגות, אך אלה נדחו בבוז. ראשי החמאס הבינו והפנימו: כושר העמידה של ישראל הולך ונחלש; החברה מפוררת; אמצעי התקשורת דוחפים את ראש הממשלה ואת שריו לקשירת עסקה מופקרת עם החמאס, לא במעט בעיקר כדי להשיג רייטינג.

שאלת המחיר - קריטית

מיותר כמעט לציין: ספק אם ישנו אזרח יהודי-ציוני אחד במדינת ישראל כולה, שאינו רוצה בהחזרת החייל החטוף. עם זאת, סבורני כי אין לשלם לחמאס כל מחיר, ובמיוחד אין להסכים לשלם מחיר העלול לסכן את הביטחון האסטרטגי של מדינת ישראל. המחיר הנדרש מהווה, לדעת ראשי מערכת הביטחון, פגישה שכזו. על-כן, צריך לומר בבירור, אין להסכים לשלם מחיר כזה גם במחיר עיכוב בהחזרתו של גלעד.

טעויות רבות נעשו במשך שלוש שנות שביו של גלעד. הממשלה דיברה בכמה קולות. המו"מ לשחרורו נוהל באופן חובבני שרק גרם להאמרת המחיר. לראיה: על-אף ההרג וההרס העצומים שנגרמו לפלשתינים במבצע עופרת יצוקה, לא פחתו דרישות הנייה ואנשיו; על-אף ואולי בגלל שאולמרט הציע מחיר גבוה מאוד, ונוכח חולשתו המוחצנת של אולמרט, דחו ארגוני הטרור, ובראשם החמאס, את הצעתה הנדיבה שלא לומר המופקרת, של ישראל. עיקרה: שחרור 320 מחבלים עם דם על הידיים (מתוך 450 שדורש החמאס), שחלק מהם ביצעו פיגועים המוניים.

אולמרט אינו כשיר לקבל החלטות

בימיו האחרונים כראש ממשלה, אין אולמרט כשיר לקבל החלטות גורליות הנוגעות לבטחון המדינה (לא שהיה קודם כשיר...). כך בעסקת שליט העומדת על הפרק, וכך גם, להבדיל, בסוגיית הגרעין האירני. אולמרט פועל מתוך מוטיבציה פרטית הן כדי לתקן את שקילקל בתקופת כהונתו המופקרת, והן, נוכח נסיבות התפוטרותו מראשות הממשלה, כדי לקנות אהדה בדעת הקהל. החלטה של אולמרט - בעד או נגד עסקה, אינה ראויה בעיתוי זה. לזאת אסור להסכים. לכן מוטב לו, לאולמרט, שיעסיק עצמו באריזת חפציו ולהקדים להתקפל ממעון ראש הממשלה, קודם שיגדיל נזקו.

לא רק אולמרט עשה טעויות גסות. גם כלי התקשורת חטאו בכך. כל מי שעקב אחרי התנהלותם של כמה מהם, יכול היה להבחין בנקל, כי מרבית אמצעי התקשורת, ובראשם ערוץ 2 ועיתון מעריב, קידשו קמפיין חריג לשחרור שליט. לשיא הגיע עיתון מעריב, כאשר בגיליון יום שני (16.03.09) הקדיש כ-80% מעמודו הראשון של העיתון (וגם את עמודיו הקדמיים הבאים) למכתב-מדומה של גלעד, כביכול, לממשלת ישראל (כותרתו: "האם נכשלתי כשנשארתי בחיים?"), ורק כותרת דקיקה, בתחתית העמוד, לרצח שני שוטרים בפיגוע ירי ערב קודם. כך חטאו עורכי מעריב פעמיים: גם בהתייחסות אגבית לשוטרים שנרצחו על-ידי בני בריתו של הנייה; וגם בפיברוק עיתונאי ויצירת סנסאציה מלאכותית למכתב שלא היה ולא נברא.

מעריב כשל והכשיל

מעריב הוביל קמפיין בעייתי. עורכיו, רות יובל ודורון גלעזר, תיפקדו כלהקת המעודדות של איסמעיל הנייה. כך נראה הדבר לפחות לפי מבחן התוצאה. יובל וגלעזר לא עשו זאת בכוונת מכוון, אך נראה שהם לא ידעו לצפות מראש את מה שהיה מובן מאליו, וחבל.

אנשי צבא ומודיעין בכירים התריעו עוד קודם, בזמן אמת, מפני קמפיין תקשורתית העלול להשיג מטרה הפוכה. אך מעריב ועורכיו לא שעו לאזהרות. והנה, דחיית הצעותיה הנדיבות שלא לומר המופקרות של ממשלת ישראל, על-ידי החמאס, מעידה עד כמה הקשיחו ראשי החמאס את ליבם, בסוברם כי ישראל המובסת והמושפלת, שמובלת על-ידי כלי תקשורת חסרי אחריות וראש ממשלה פשלונר וכישלונר, תשלם מחיר גבוה עוד יותר, בעתיד הקרוב.