במסגרת פרסום ראיון עם השופט (בדימ.), יצחק זמיר, בכתב העת 'עלי משפט', ראיון אשר תמציתו הובאה כאן ב'חדשות מחלקה ראשונה' (יום ה', 2.4.09), מן הראוי לאזכר את הפרשה אשר יותר מכל הייתה מזוהה עימו במהלך כהונתו כיועמ"ש, 'פרשת קו 300'. לאור התעקשותו של זמיר להעמיד לדין את אנשי השב"כ הוא הוחלף ביועמ"ש "צייתן" יותר, אשר 'זרם' עם הקו של הממשלה.
הפרשה מהווה ציון דרך ב(אי-ה)אמון של הציבור בשב"כ ופיחות בנכונותו לבלוע צפרדעים מטעם הרשות השלטונית, בשמם של "שיקולי ביטחון".
ב-12.4.1984 השתלטו ארבעה מחבלים שבאו מרצועת עזה על אוטובוס בקו 300 של "אגד", שנסע מתל אביב לאשקלון, והחזיקו בנוסעיו כבני ערובה, מתוך כוונה לשחרר תמורתם מחבלים הכלואים בישראל. כוח של סיירת מטכ"ל אשר פרץ לאוטובוס החטוף ושיחרר את נוסעיו, סיכל תוכנית זו. שני מחבלים נהרגו, שניים אחרים נלכדו בעודם בחיים והתברר בדיעבד כי נורו בעודם כבולים, וזאת בהוראת ראש אגף המבצעים בשב"כ דאז, אהוד יתום.
הדבר התברר לתקשורת (עיתון חדשות) באיחור, וזאת על אף גירסת השב"כ הרשמית ולפיה המחבלים נורו במהלך ההשתלטות על האוטובוס. עיתון חדשות נסגר לכמה ימים, וזאת מכוח צו של הצנזורה, ואנשי השב"כ הסתבכו בשורת חיפויים ושקרים בפני "ועדת זורע" אשר מונתה לחקור את האירועים. הדבר לא היה צולח בידם אילמלא יוסי גינוסר אשר כיהן כחבר בוועדת החקירה אך היה שותפם של אנשי השב"כ והדליף להם מידע מדיוניה.
ב-18.5.1986 ביקש היועמ"ש זמיר, אשר פרטי הפרשה הגיעו לידיעתו, להעמיד לדין את ראשי השב"כ אשר היו מעורבים בפרשה. פרס התנגד וזמיר הוחלף ביועץ משפטי חדש - יוסף חריש.
הסערה הציבורית שהתחוללה הובילה להתפטרותו של אברהם שלום מתפקיד ראש השב"כ, ולנשיא המדינה, חיים הרצוג, להעניק חנינה לאברהם שלום, לאהוד יתום ולשני אנשי שב"כ נוספים,
עוד בטרם הועמדו לדין.
האקט יוצא הדופן של
חנינה בטרם הרשעה הוביל שורה של עותרים ציבוריים, ביניהם ח"כ יוסי שריד, ח"כ שולמית אלוני, ח"כ רן כהן, תנועת ר"ץ ועוד - לעתור לבג"צ (
בג"צ 428/86 יצחק ברזילי נ' ממשלת ישראל ו-52 אח', פ"ד מ(3), 505 ) כנגד הפגיעה בשלטון החוק אשר משתמעת מעצם האקט של
חנינה בטרם הרשעה.
בין היתר גרסו העותרים כי לא ניתן לחנון מי שטרם הורשע, וכי טיוח מעשי השב"כ פוגע בעיקרון שלטון החוק.
בג"צ, בפסק דין אשר ניתן בידי הרכב של שלושה שופטים (ברק, שמגר ובן-פורת), ואשר התפרס על פני למעלה מ-100 עמודים, קבע כי נשיא המדינה יכול לחון גם את מי שטרם הועמדו לדין, ולא אך ורק את מי שהורשעו.
בכך פסל בג"צ את טענת העותרים ולפיה חקיקת סעיף 231 ל
חוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982, אשר מאפשרת ליועמ"ש לעכב הליכים כנגד נאשמים,
מחליפה את סמכותו של הנשיא ליתן חנינה במקרים בהם אדם טרם הועמד לדין, שכן "חקיקת ס' 231 לחסד"פ אינה יכולה לבטל את סמכויות הנשיא 'סתם כך'".
בג"צ גם נדרש לטענת העותרים ולפיה לא ניתן לחנון את מי שטרם הורשע, וקבע כי המינוח 'עבריין' מקבל משמעות שונה לפי תכלית כל חיקוק וחיקוק, ו"עבריין" כמשמעותו בחוק יסוד נשיא המדינה (הסעיף אשר מאפשר 'לחנון עבריינים') אין פירושו 'עבריין' כמשמעותו בחוק סדר הדין הפלילי, וניתן להתכוון בכך גם לאדם אשר טרם הורשע. עם זאת, ציין בג"צ, חנינה בטרם הרשעה תבוצע במקרים נדירים ביותר, רק כאפשרות שיורית כאשר אין כל פתרון סביר אחר בנמצא ורק לצורך הגנה על אינטרסים ציבוריים כבדי משקל, וזהו אחד מהם היות שאנשי השב"כ עומדים בחוד החנית למאבק למען ביטחון תושבי ישראל, תוך שהם מונעים פיגועים, ואין לפגוע בהם מורלית על-ידי ניהול הליך זה.
בג"צ גם נדרש באותה פרשה לטענת המדינה ולפיה שיקולי ביטחון מסיגים לעיתים את עיקרון שלטון החוק: הוא קבע כי לא זו בלבד שלא תמיד עיקרן שלטון החוק עומד בסתירה לביטחון, אלא שנהפוך הוא, לרוב הן עיקרון שלטון החוק והן עיקרון השקיפות הם תנאים חיונים לבטחון המדינה.
ברוח פסיקת בג"צ באותם ימים, שבהם
מבחן הסבירות כמבחן לבחינת החלטות שלטונית החל לתפוס תאוצה, קבע בג"צ כי "הכרעת נשיא המדינה הייתה במתחם הסבירות" וזאת היות שהוא שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, התייעץ עם הגורמים הנדרשים וכדומה. בג"צ קבע כי את סמכות החנינה של נשיא המדינה יש לפרש באופן נרחב, שכן סמכות זו הינה מיסודות המשטר החוקתי במדינת ישראל.
השקפתו של בג"צ באשר להיעדר הסתירה בין שמירת
עיקרון שלטון החוק לבין
שיקולי ביטחון התבררה בדיעבד כנכונה. 'פרשת קו 300' חשפה שורה של כשלים בפעולת השב"כ והובילה לתיקונים, כך שלמעשה, למרות שיש מי שיצעקו 'שיקולי ביטחון' כל אימת שגורמים שומרי חוק רוצים לחשוף שחיתות או אי-סדרים, מסתבר כי 'שיקולי הביטחון' אינם יכולים להוות עלה תאנה, ועיקרון שלטון החוק עולה בקנה אחד עימם.
הפרשה רלוונטית יותר מתמיד גם היום, כאשר הפצ"ר מסרב להעמיד לדין חיילים אשר השתתפו במבצע עופרת יצוקה ואשר העידו מפיהם הם כי ביצעו פשעי מלחמה. היא רלוונטית גם באופנים נוספים: האם ראוי להותיר מחבלים בחיים, בידיעה שיבוא היום ויהיה מי שיסחט את שחרורם מבתי הסוהר?
