השוק הגדול בתבל - מדינת ישראל

חלוצי העליות הראשונות לארץ ישראל, במיוחד השמאל כמו חברי "השומר הצעיר" באו לרוב מבתים של סוחרים, עסקים קטנים, בעלי מלאכה ואפילו אנשי הון. הם באו לכאן כמילות השיר "אנו באנו ארצה" (ברשת א' של "קול ישראל" יש עדיין תוכנית בשם זה, בהפקת רבקה בהירי ויצחק פרי) לבנות ולהיבנות בה. הם רצו להרוויח לחמם בזיעת כפיהם ואין זיעת כפיים כמו עבודת האדמה. עבודה זו הייתה הבסיס לכל. לעבודה עברית, לגידולים חקלאיים, להתיישבות, לביטחון - וגם לדמוקרטיה של המדינה בדרך. נשמע כה פתטי היום אפילו בחברה הקיבוצית המופרטת.

מה שקרה הוא שבמדינת ישראל, החלום של הפזורה ושל היישוב היהודי בא"י, הנינים של אותם חלוצים, חזרו למסחר, ובגדול. משווקים הכל - מוצרי היגיינה, פוליטיקאים, ערכים, מוסר ירוד, אמינות של גונבי סוסים, מילים נבובות, שקריות, נורמות פסולות בריש גלי ובחוצות, תחת כל קורה ועץ רענן. ההגדרה של הח"כ הטרי, נחמן שי (קדימה), בפנייתו למבקר המדינה על "קניית שותפות קואליציונית" אינה מדוייקת. ב"שווה כסף" היה יותר מדויק. מבחינה זאת, ההלכה היהודית קובעת כי "בשלושה דברים האישה נקנית: בכסף, בשטר ובביאה". ובנדוניה מעניקים גם חפצים שווי כסף, כולל זהב טהור. ואם אישה ככה, על-פי ההלכה, מדוע מפלגה לא. העיקר שנכנסים למיטה.

שערו בנפשכם, אנשים כמו הרמטכ"ל בוגי יעלון, מצטרף לליכוד, לכאורה מכיוון שהוא מאמין בדרך הפוליטית והביטחונית שלו. למעשה בעבור בצע תיק. ביבי עשה שמיניות למצוא לו תיק כדי לשלם בעד הסחורה שהוא רכש. הוא קיבל שר לעניינים אסטרטגיים, מעין מופז ב' בממשלת אולמרט, אך בלי תחבורה. ראש הממשלה החדש, אמר מפורשות שבעבור קואליציה שהוא רוצה בה - צריך לשלם. ובכלל, המטבע החדש בסחר מכר הקואליציוני, שהוא רחוק מהשקפות עולם כלשהן כמרחק גלקטי, הוא: אם אתם בפנים אתם משפיעים. במילים בוטות: בתוך האוהל של השבט אתה אוכל עד שהריר נוטף מזקנך או מסנטרך, עושה גרעפצן כמקובל במאהל, ואתה מטיל מימיך החוצה. כאשר אתה בחוץ כל שאתה יכול לעשות הוא להשתין פנימה. אז מה? שוכני האוהל החָם אפילו לא יריחו את ניחות ההפרשה. הם איבדו את חוש הריח יחד עם המוסר והערכים.

אפילו הדת הצרופה הלכה שבי אחרי מקסם הכסף. הבד"ץ של "דגל התורה" הכשיר את השרץ - נוסחת הגיור של אביגדור ליברמן, תוך קוועטש כאן, עווית שם, ובלבד להיות בפנים ולקבל את ראשות ועדת הכספים ועוד כל מיני בונוסים למושכים בעול התורה. ועל כל זה שאול מופז מקדימה מציץ בעיניים כלות אחורה, אל תוך האוהל הגדול, אוהלה של תורת הכחש והמירמה. הקשיבו וראו את הרינונים השקטים והפחות שקטים של אנשי קדימה כלפי יו"ר המפלגה ציפי לבני על שהיא הותירה אותם ערום ועריה - באופוזיציה. שוד ושבר. במדינת ישראל - אופוזיציה? אני לא זוכר אם בתסכית של הגשש החיוור על "כאילו" נכללת גם הדמוקרטיה בישראל. חבל שבהופעת הבכורה של ציפי לבני בכנסת כראש האופוזיציה דבריה לקו בנימה קצת שוקית. דווקא שלי יחימוביץ' מן האופוזיציה תקפה בכבוד.

ואם ביבי קנה מציאות בשוק, אהוד ברק מכר מפלגה שלמה. עד כדי כך שבדיעבד הוא הצליח לפתות אופוזיציונרים בפיתוי של תיק. תיק ריק, אבל תיק מיניסטריאלי עם כל הכבודה. פובליציסטים רמי יחש מומחים לבורסה הפוליטית גם הם, יראו בעסקה בין ביבי ואהוד, מלאכת מחשבת, אומנם של סוחרים ממולחים, אבל יש בזה משהו מן "העוקץ" (הסרט בהשתתפות פול ניומן ורוברט רדפורד על נכלוליות אינטליגנטית), אילו ניתן היה להשמיע ברקע את הנימה לסרט של סקוט ג'ופלין מלחין ה"רגטיים" האפרו אמריקני במאה ה-19, זה יכול היה להיות מותחן מהמם. חג לקריקטוריסטים. מדינה כולה-קריקטורה. כאן מתחיל שיעור מספר אחד של אזרחות לדור הצעיר. כאן, ולא במערכת החינוך.

עופר עיני - המשווק הסיטונאי של "סוציאל דמוקרטיה"

אבל לא רק בתחום המדיני-ביטחוני העניינים מתנהלים ככה. גם בתחום הבסיסי של חברה, עבודה וכיו"ב.

מזכיר ההסתדרות, עיני, שעומד, כאילו, בראש הפרולטריון, צועק, צורח מול ועידת המפלגה ומטיף להם איזה מפלגה סוציאל דמוקרטית הם כאשר יש אבטלה והם מהססים להצטרף לקואליציה לאומנית-קלריקאלית. ויש קול ויש קשב. דברים כאלה היו, והינם, ברורים מאליהם במשטרים "סמכותיים" מכל סוג אחר, שבנומנקלטורה שלהם שולטת מפלגה אחת, כמו ברוסיה הלא קומוניסטית, בעלת הברית של אביגדור ליברמן, או אצל שכנינו. הא-ראייה. מרצ מפלגה אידיאליסטית נפלה תהומה, ל-3 מנדטים. והציבור "הנאור" שלנו מתבונן אל פי הבאר למטה, ומניד ראשו בייאוש. אין סיכוי, אין סיכוי.

או קחו שביתה במדינת ישראל שהיא מיוחדת במינה. מי שקובע אותה הוא יו"ר ההסתדרות (המזכ"ל של פעם היה תואר הולם יותר, לקוח ממוסקבה ומהוואנה) ומאחוריו עומדות הפלנגות של "הוועדים החזקים", כלומר לא רק חזקים בסגירת השלטרים, אלא איתנים במשכורת ש"מקופחים" אלה מקבלים. ואם כבר עופר עיני משתף פעולה עם היריב הטבעי, נציג המעסיקים, יו"ר התעשיינים, שרגא ברוש, מול הממשלה, אז מדוע לא לעשות זאת כמו ביפן, ולחסוך לעובדים ולעם ישראל את פגעי השביתות.

אצלנו בתחום יחסי עבודה ושכר, לא ייתכן, לרוב, שיג ושיח בלא איום של שביתה, עיצומים ושביתה, קצרה, בינונית או ממושכת, בניצוח טוטליטארי של ה"הוועדים החזקים". אף שברור לחלוטין, לכל העובדים, המעסיקים והתקשורת, כיצד זאת תסתיים. מספר השובתים בישראל (על-פי נתוני האוצר, היה בראשית האלף הנוכחי מיליון וחצי. בארה"ב שאוכלוסייתה גדולה פי שלושים וחמישה - ארבעה מיליון בקירוב, באנגליה - שלושת רבעי מיליון, וביפן, שגדולה מישראל פי 11 - 76,000 שובתים.

ודאי שנערך ביפן מו"מ בין המועסקים והמעסיקים, ודאי שכל אחד רצה להוכיח שהוא שומר על האינטרסים שלו, אך בצורה מוסכמת מתנהל המאבק כזירת חימום של "סומו". לכלל מאבק אמיתי זה לא הגיע כי זמן קצר לפני שעת השין איום השביתה הוסר. אבל זה יפן, שם חושבים גם על העובדים וגם על הציבור, ולא הבזאר של ישראל שמתקשט בנוצות סינטטיות של יחסי עבודה מסודרים.

ומי הסחורה שעוברת לסוחר? הציבור הרחב. עם ישראל, אשר כהגדרתו של הציוני והמדינאי הגדול חיים ויצמן, נשיאה הראשון של המדינה, שהמשיל את העם היהודי לדשן. מה דשן כי תפזרו יעשיר את האדמה שתניב יבולים יפים, אם תרכזו במקטע קטן הוא לא יניב, רק "יריח". העם הזה, העם הזה, שותף מלא לסירחון הזה, שעולה מן הריקבון הזה. הכל נקנה בכסף. ישראל שוק גדול עם בסטות ענק שבעליהן צווחים: הכל בזול הכל בזול. בעל הבית השתגע.

ובשולי הרשימה: על-פי סקר שפורסם בהארץ ב-1.4.09 - 54% מהישראלים לא שבעים רצון מהרכב ממשלת נתניהו - כשליש מן הכנסת. מה זה לא שבעים רצון. הרי הם ביסוד ה"קולאז'" המדהים הזה, הם שמכרו את עצמם בשוק וגרמו לממשלת כלאיים שכמותה לא הייתה מעולם. הם, בעצם לא שבעים רצון מעצמם. וכל זאת באחד באפריל - בדיחה עצובה, עטופה בפצצת מצרר, שנחיה איתה, או חלילה ניפגע ממנה עד לבחירות. אלא אם כן...