לפני ימים אחדים התקיימה בפאתי העיר אום-אל-פאחם, בנחל עירון (ואדי ערה) שבתחומי "הקו הירוק", הפגנה של אנשי ימין, כולל ח"כ ד"ר מיכאל בן-ארי. ההפגנה נערכה באישור בג"צ ובהתאם לתנאים ולמגבלות שהטילה משטרת ישראל על מסלולה המדויק, מספר המשתתפים בה וציודם, ואופן הגעתם: הרחק ממרכז העיר, פחות ממאה מפגינים מצוידים בדגלי ישראל אך לא חמושים, הגעה ברכב משטרתי ממוגן-ירי. בפועל לא הייתה כל פגיעה גופנית של המפגינים בתושבי העיר.
אלה העובדות, כולל ממקורות משטרתיים. האם זו התמונה שקיבלו צרכני התקשורת בישראל? האם כך הוצגה בפניהם המציאות?
שוב הוכח שמרבית התקשורת בישראל אינה מדווחת על העובדות כהווייתן, אינה חוקרת ואינה משמשת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, למרות ששוב ושוב חוזרים "כוכביה" הרדודים על הסיסמאות כאילו תפקידה לחקור ולשמור.
הצד המאוים באירוע היו המפגינים. עובדה, המשטרה הקצתה כ-3,000 שוטרים להגנתם והסיעה אותם ברכב משטרתי ממוגן-ירי. כלומר, מפקדי המשטרה העריכו שמישהו עלול לפתוח באש חיה על המפגינים. בפועל נרגמו השוטרים באבנים ורבים מהם נפצעו, אבל הצופים והמאזינים קיבלו את הרושם שהמפגינים היו האלימים, בשעה שהאלימים היו תושביה המוסתים של אום-אל-פאחם.
התקשורת, "הממלכתית" והאחרת, לא מצאה לנכון לציין שעיקר האירוע היה העובדה שאלפי אזרחים תקפו ורגמו שוטרים ומפגינים חוקיים, תוך כדי הנפת דגלי האויב. מי שהפר את החוק ונהג באלימות היו הערבים ולא היהודים. ואף-על-פי-כן, התקשורת כינתה שוב ושוב את המפגינים החוקיים כימין קיצוני – בקשת התקשורתית קיים קצה אחד בלבד, ולעולם אין בה שמאל קיצוני – והתעלמה מכך שהמפגינים החוקיים הם שהיו מאוימים, בגלל שנשאו דגלי ישראל בעיר הנמצאת בתחומי מדינת ישראל. עובדה זו בלבד הצדיקה כביכול את הגדרתם בתקשורת כפרובוקטורים.
לפני כחודשיים, בעיצומה של המלחמה בעזה, התקיימה בתל אביב הפגנה של אלפי מפגינים ערביים ותומכיהם מן השמאל הקיצוני, במטרה להזדהות עם האויב ולהניף את דגליו בזמן מלחמה. התקשורת התייחסה למעשה זה כמעשה דמוקרטי תקין. באיזו מדינה שפויה הזדהות עם האויב בזמן מלחמה הייתה מותרת ואפשרית? כאשר ניסו הח"מ וקומץ יהודים נוספים לצעוד במקביל, מכיכר רבין אל רחבת הסינמטק, עם דגל ישראל, הוא נדרש על-ידי המשטרה שלא להניף את דגל המדינה, בטענה שמדובר ב-... פרובוקציה. המחאות לא הועילו, והתקשורת (למעט ערוץ שבע) לא ראתה עניין לפרסם שנשיאת דגל ישראל בחוצות תל אביב היא מעשה כביכול פסול ושניתנה לשוטרים הוראה למנוע אותו. כלומר, לא רק באום-אל-פאחם אלא אף בלב העיר העברית הראשונה, הנפת דגל ישראל היא המעשה החריג והאסור, ואילו הנפת דגלי האויב – מותרת.
ייתכן שהסיפור האמיתי באירועי אום-אל-פאחם הוא התופעה העדרית החוזרת של התקשורת הישראלית, "הממלכתית" והאחרת, המציגה באופן קבוע את התוקף והפרובוקטור הערבי כקורבן, ואת היהודי – גם במצב שאין עוררין על חוקיות מעשיו – כפרובוקטור. התקשורת הישראלית מתייחסת לציבור הערבי ככזה שכלל אינו אמור לשמור על חוקי המדינה, או ככזה שמגיעות לו זכויות אבל אין להטיל עליו חובות. התקשורת הישראלית – ע"ע אריה גולן והתייחסותו לח"כ ד"ר מיכאל בן-ארי בראיון בקול ישראל – רואה בח"כים יהודיים מסוימים איום על הדמוקרטיה, אבל אינה רואה פסול בכך שח"כים ערביים – וגם ח"כים מן השמאל הקיצוני היהודי - הסיתו את המתפרעים באום-אל-פאחם.
האם מישהו בעדר התקשורת השועט בכיוון אחיד יעצור וישאל מה דוחף אותו שלא לדווח על המציאות באופן ענייני, אלא לעוותה לכיוון פוליטי מסוים?
