"אדם הוא תבנית נוף מולדתו" - פסק שאול טשרניחובסקי. במזרח התיכון תרבות הבדיה חשובה וחיונית - לפחות, כמו הצורך בהצגה מוחצנת של גבורת הדובר ("שופוני יא נאס"). לכן, אין פלא, שילקוט הכזבים¹ הפך כמעט להיסטוריה צבאית רשמית של מדינת ישראל, וגדולי הדור עוצרים מדי פעם אצל יוסי אלפי לעוד "פסטיבל מספרי סיפורים", וסיפוריהם הופכים לבסיס לידיעת הציבור - וגם המומחים - על העבר.

סבי היה כהן. לכן, לא היה יכול להימלט משירות בצבא הצאר על-ידי הטלת מום בעצמו. אחרי שנשא את סבתי לאישה, שינה את שם משפחתו, כדי להיעלם מרשימות הגיוס. אחרים במשפחתי חצו את היערות דרומה, לעבר האימפריה האוסטרו-הונגרית, והתיישבו שם. בני משפחתנו שם (כיום - בסלובקיה המזרחית) עשו אותו הדבר, אך בכיוון הפוך. שירות בצבא היה זר ליהודים מאז שחרב בית-המקדש, והוא חרב, לפי הרמב"ם, כיוון שבני הדור לא למדו הלכות מלחמה. ² הציונות החזירה את הצבא לסדר-היום הציבורי של היהודים - אך לא שינתה דבר: הישראלים אינם לומדים הלכות מלחמה, ומסתפקים, לכל היותר, בתרגול פזצט"א. זה נובע, בין השאר, כיוון שאידיאולוגיה פציפיסטית שולטת בתנועה הציונית כמעט מראשיתה. כתוצאה מכך, זאב ז'בוטינסקי - ליברל, שדיבר על צבא עברי ועל צבאיות, ועשה לא-מעט בנדון - נחשב ל"פשיסט" ולמיליטריסט. ³ ודרך אגב, עשו הפציפיסטים הציוניים כל מאמץ להבליע את דברי הרמב"ם, שלא נעמו להשקפותיהם; שהרי משתמע מהם, שגם הבית הציוני ייחרב חס וחלילה אם יימנעו אנשיו מעיסוק מקצועי בצבא ובביטחון.

משך כשמונים-תשעים שנה לא התפתחה בצה"ל מקצועיות, אך נשמרה, פחות או יותר, כפיפות של הדרג הצבאי לדרג המדיני, שצלחה בהצלחה רבה משברים רבים. אי-פיתוח המקצועיות הנו תולדה של החלטה פוליטית של מנהיגי היישוב - ובעיקר, של דוד בן-גוריון. כך, תכנן בראש ובראשונה לבצר את שליטתו האישית במדינה ובצבאה ובשלב שני להפוך את הצבא למאגר להצמחת קאדרים של מנהיגים למפא"י.

לכאורה, ברוב המאה העשרים עברו "היישוב" ומדינת ישראל, שקמה ממנו, מלחמות בקצב מחזורי של אחת לעשור, שסיבתן אי-רצון הערבים להכיר באפשרות שתוקם ישות מדינית של יהודים בדאר אלאיסלאם - ארץ המוסלמים, שבה יש ליהודים שתי אפשרויות בלבד: השמדה בסיף, או חיים של בני-חסות (ד'ימה). זאת סירבו מנהיגי "היישוב" לתפוס (גם בשל היותם אנטי-דתיים), ותכננו כל הזמן ויתורים, שירצו את הערבים, כדי שיוותרו על תפיסותיהם, המושרשות בקוראן. לעומתם, בולט ז'בוטינסקי, שדיבר כבר בסוף שנות העשרים על הקמת "קיר ברזל", שישכנע את הערבים, שהמדינה היהודית אינה סיוט בר-חלוף, אלא עובדה קיימת, שלא יוכלו להעלימה. אליבא דז'בוטינסקי, ⁴ רק כשיכירו הערבים במדינה היהודית כעובדה בת-קיימא, יסכימו לעשות עמה שלום. ⁵ במפתיע, כתב משה בילינסון, עורך דבר, את אותם הדברים בפרוץ מאורעות תרצ"ו. ⁶

בילינסון נמחה מהזיכרון הלאומי, ונותר ממנו בקושי בית-חולים וכמה רחובות בערי ישראל. ז'בוטינסקי נותר בתודעה הלאומית, ורוב "תלמידיו" משלמים לו מס שפתיים, אך אינם הולכים בדרכו. "קיר הברזל" נכתב בידי סופר, איש רוח, פוליטיקאי ועוד הרבה כתרים היו לאיש, שהחליט לעזוב הכל, ולהראות דוגמה אישית בהתנדבותו לשרת בגדודים העבריים, שיזם את הקמתם ⁷ - טעות פוליטית חמורה, כיוון שיתרונו המוחלט היה בהבנתו הפוליטית ולא במנהיגות המופלאה, שהראה כסגן בצבא הבריטי במערכה נגד הטורקים.

ז'בוטינסקי חשב על צבא עברי כבר בתום מלחמת העולם הראשונה, והוקע על-ידי בני דורו - למרות שהגדודים העבריים הפכו למודל, שחיקו אותו במלחמת העולם השנייה. הוא חשב על צבא במונחים רחבים ביותר: צבא יבשה, חיל אוויר ואפילו חיל ים. בשלב מסוים אף הצליח להגיע להסכם עם הצבא הפולני להכשרת חיילים ומפקדים זוטרים יהודיים.

לעומת זאת, ה"הגנה", שייסד ז'בוטינסקי במהלך מאורעות תרפ"א, הלכה בנתיב אחר לגמרי, והתכוונה להיות משמר טריטוריאלי ומיליציה פוליטית, אלא שהאירועים אנסו אותה להשתנות, ולהפוך לצבא. לדאבוננו, נעשה השינוי במהלך מלחמת הקוממיות - באיחור רב, על-ידי אנשים לא-מתאימים, ובפוליטיזציה ניכרת, שהבטיחה את המרות האזרחית על הצבא, אך סירסה את מקצועיותו. כתוצאה מכך, ממשיך צה"ל במסורת המקצועית של ארגון גרילה טריטוריאלי.

מורשת הקרב של הפלמ"ח [קובעת בצדק תצוגה במרכז מידע פלמ"ח] הפכה עם הזמן לנכס צאן ברזל ולחלק בלתי נפרד ממורשת הקרב שהוקנתה לחיילי צה"ל, מאז היווסדו ...

מורשת זאת בנויה מכמה אלמנטים מרכזיים:

• פעילות מבצעית ולחימה איננה בנויה על מתכונת קרב אחת שאין בלתה, אלא היא מתאימה עצמה לשטח, לעוצמת האויב העומד מנגד ולכוח האש שלו. מאחר שכל מבצע דורש מתכון לעצמו, תפיסת הלוחמה היא - "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

• הכלל הראשון בקרב הנו להפתיע את האויב. לפיכך, א-פריורית, עדיפה הלחימה בלילה על הלחימה ביום. ⁸

• ההתנהגות המוסרית בשדה הקרב הנה אחד מעמודי התווך של הלוחם. ⁹ המושג 'טוהר הנשק', הנו לחם חוקו. התנהגות זאת, על-פי טבעה, נגזרת מהחלטות אמנת ז'נבה. למשל: לא הורגים שבויים; מכבדים את שבויי האויב; לא פוגעים באוכלוסיה אזרחית תמימה, שאינה מאיימת; לא הורסים יישובים אזרחיים או חלק מהם, אם לא נשקפת מהם סכנת חיים; לא בוזזים רכוש; לא מחבלים ברכוש אזרחי; לא מגרשים אוכלוסיה אזרחית מביתה אם לא נשקפת מפניה סכנה וכד' ¹⁰ [ההדגשות שלי - אב"ץ]. ¹¹

רוב הדברים הללו שוליים, ומבוססים על טרואיזם ועל אמירות כלליות. ברוב הצבאות ערכו רשימה של עקרונות לחימה, המאפיינים את מסורת אותם הצבאות. המדובר בעבודה שקדנית של ניתוח קרבות והשוואתם לרשימה הבינלאומית של עקרונות לחימה. האמירה, "פעילות מבצעית ולחימה איננה בנויה על מתכונת קרב אחת שאין בלתה, אלא היא מתאימה עצמה לשטח, לעוצמת האויב העומד מנגד ולכוח האש שלו. מאחר שכל מבצע דורש מתכון לעצמו ...", הנה כללית, ואינה אומרת דבר. הסיפא, "בתחבולות תעשה לך מלחמה", הנו פסוק מהתנ"ך ¹² (המשמש כיום כססמת "המוסד"), שהנו שווה-ערך לעקרון הלחימה "תחבולה", המוקבל בכל העולם. כלומר, ניתן היה לאמצו על סמך היכרות עם הכתיבה הצבאית בעולם - גם ללא ניסיון קרבי כל-שהוא.

זאת ועוד:

כגוף צבאי הוריש הפלמ"ח לצה"ל צורות לחימה יחודיות ובלתי שגרתיות, המאפשרות לכוח צבאי נחות כמותית לנצח בזכות יתרונו האיכותי. אך מעבר לכך, ההשתלבות הדומיננטית של מפקדי הפלמ"ח בסגל הבכיר של צה"ל, הנחילה לצבא את מורשת הפלמ"ח וה'הגנה' בכל מה שנוגע לתורת הלחימה האופיינית ולערכי היסוד. הבולטים שבהם:

- שמירה על אופי של צבא עממי, המחובר לכל שכבות העם ונאמן למרות הלאומית. ¹³
- האמונה שיש בכוחם של מעטים - המשכילים למצות את כוח האדם, את איכותו הטכנית ואת רוחו - לעמוד מול רבים.
- היכולת לטפח בלוחם את כושר המחשבה העצמית והבנת מטרות הלחימה, ואת החריגה משגרת המחשבה והביצוע.
- פיתוח כושר הלחימה, רוח העמידה והיוזמה האישית, וכמובן, הדבקות במשימה; 'ראשונים תמיד אנחנו'.
- חתירה להגיע למתקפות בזק ולהכרעה מהירה.
- שילוב התושיה של טקטיקת הלוחמה-הזעירה - לילית, אופנסיבית, מפתיעה, עקיפה, נעזרת באלתור - אך עם כושרו של צבא סדיר.
- מיזעור האבדות. ¹⁴
- שיטות אימונים והדרכה צבאית המגבירות את כשרון האלתור, את טיפוח היוזמה וההעזה וממריצות את התנופה בקרב.
- הקניית רוח ההתנדבות לכל משימה, קלה כמסוכנת.
- מתן דוגמה אישית של המפקדים; השקידה על אחוות-לוחמים ועל רעות נאמנה.
- הסרת גינונים מיותרים של צבאות זרים; קירבה אישית בין מפקדים לטוראים.
- טיפוח רוח-היחידה וגאוות היחידה.
- חינוך הכרתו של הלוחם כיסוד למשמעת צבאית.
- השתתפות פעילה של חיילות ביחידות הצבאיות ובלחימה. ¹⁵
- הקפדה על התנהגות מוסרית וטוהר הנשק, גם כלפי האויב ואזרחים. ¹⁶

כל אלה שהיוו את משנתו המיוחדת של הפלמ"ח אומצו על-ידי צה"ל, כאשר החל להתגבש כצבא-העם, והוטמעו בתורת הלחימה שלו [ההדגשות שלי - אב"ץ]". ¹⁷

ועוד מפרש אותו האתר:

תיאוריה צבאית, המתאימה לתנאי הארץ ולמעמד היהודים בה בשנות המנדט הבריטי, התפתחה בתהליך מתמשך. ראשיתה בימי אירגון 'השומר', בהגנה עצמית על נפש ורכוש. המשכה בתקופה המשתרעת מהקמת ה'הגנה' ב-1920 עד אמצע שנות השלושים, בהתבצרות ביישובים באסטרטגיה מיגננתית, היינו - הצמדת התגובה לתקיפת האויב. מפנה מהותי בתפיסה הצבאית התחולל בימי 'המרד הערבי' (1939-1936), עם הניסיונות הראשונים "לצאת מהגדר" במארבים שביצעה 'הנודדת' בפיקוד יצחק שדה בהרי ירושלים; בפעולות 'פלגות הלילה' בראשותו של אורד וינגייט; ובהקמת 'פלוגות השדה' (פו"ש).

בשנת 1941 הוקם הפלמ"ח. אימוניו ופעולותיו בראשית שנות הארבעים הביאו להאצת פיתוחה של התיאוריה הצבאית הארצישראלית המקורית ולשיכלולה. במלחמת העצמאות עמדה תורת הלחימה במבחנה העליון כהלכה.

מעצבי החשיבה הצבאית של הפלמ"ח הניחו כי התורה הצבאית הינה חלק בלתי נפרד מהשקפת עולמם ומניסיונם של הציבור והיחידים המרכיבים את היחידה הצבאית. ערכי היסוד שהדריכו אותם: ראיית האדם כמרכז הכוח של המערכת הצבאית, חינוכו למחשבה עצמית וטיפוח מעורבותו האישית בהבנת עקרונות הלחימה ומטרותיה. ערכים אלה ניכרו בגיבוש תפיסתו הצבאית של הפלמ"ח, שעיקריה - חינוך מתמיד לפריצת מוסכמות ולגמישות מחשבתית, יוזמה בקביעת יעדי הפעולות, עיתויין ועוצמתן, גישה התקפית עקיפה ושילוב לוחמה זעירה ולוחמה סדירה בפעולות יום ולילה.

לרעיונותיו ולאישיותו של יצחק שדה, המפקד הראשון של פלמ"ח, הייתה השפעה מכרעת על פיתוח החשיבה הצבאית של החטיבה. שדה גרס כי אין להעתיק דגמים הקיימים בצבאות בעולם ולטפח את הקצונה הצבאית ככת סגורה של בעלי מקצוע. התורה הצבאית הארצישראלית לא תעוצב בידי מומחים-לדבר אלא תתגבש כדרך מעשה האמן, המסגל את החומרים העומדים לרשותו לתנאי הסביבה. ראוי להדגיש גם את תרומתם של יגאל אלון, מחליפו של שדה בתפקיד, ויצחק דובנו ('יואב'), קצין ההדרכה הראשי בפלמ"ח (שנפל כמפקד קיבוץ נגבה במלחמת העצמאות). המרת האחידות והשיגרה, האופיינים למסגרות הצבאיות המקובלות בטקטיקה מקורית, המותאמת לאמצעים ולחומר האנושי של הפלמ"ח, הדריכה את הגותם הצבאית של מקימיו ומפקדיו.

במסגרת מטה הפלמ"ח פעלה ועדה מקצועית, שהופקדה על פיתוח המחשבה ועל גיבוש התורה הצבאית של החטיבה, בראשות מפקד הפלמ"ח ובהשתתפות סגנו, קצין המבצעים, קצין ההדרכה הראשי ומספר מפקדים נבחרים. פירות עבודתה ניכרו ברמת האימונים של היחידות ובאופיים, בפיתוח מקצועות צבאיים שלא היו מקובלים עד אז ב'הגנה' ובטיפוח שכבת מפקדים צעירה שהצטיינה בגישה מקורית להתמודדות בסוגיות צבאיות.

התיאוריה הצבאית שנוצרה בפלמ"ח הושפעה מתחושת העליונות והמקצועיות בתחום הביטחון שהקרינו אנשי החטיבה ומפקדיה; ובה בשעה היא נטעה בהם הרגשת ייחודיות וביטחון ביכולתם למלא כל צַו שיטילו עליהם ראשי היישוב. גישת הפלמ"ח צמחה ב'הגנה' תוך לימוד מהתורה הצבאית הבריטית וגם בעימות מתוך ניגוד לגישת הצבא הסדיר, בה דגלו שליחי האירגון ששירתו ביחידות הצבא הבריטי וב'בריגדה העברית' במלחמת העולם השנייה.

דוד בן-גוריון, שהחל מדצמבר 1946 החזיק בתיק הביטחון בהנהלת-הסוכנות היהודית, ביקר קשות את התורה הצבאית של הפלמ"ח. ביקורתו הושפעה מהמאבק הפוליטי בתוך תנועת העבודה וגם מחוסר האמון העמוק שרחש למישנה צבאית שלא נלמדה בצבאות סדירים.

הפלמ"ח לא הוקם כיחידה צבאית רגילה אלא ככוח מתנדבים צבאי המגוייס בקביעות במסגרת ארגון ה'הגנה', שנועד לשרת את היעדים הביטחוניים, ובמידת הצורך גם הפוליטיים, של התנועה הציונית. תפקידיו הצבאיים כללו: לחימה בשיטות של לוחמה זעירה בתנאי מחתרת; מיליציה תנועתית-משטרתית בהפגנות, באבטחת אישים, באסיפות ובעימותים פוליטיים פנימיים ביישוב ¹⁸; הובלת מאמצי ההתיישבות וההעפלה; יצירת תשתית אירגונית ותיאורטית ללחימה כצבא סדיר.

בפלמ"ח לובנה וחושלה תורת הלחימה של ה'הגנה' משני היבטים: מהיבט דרכי בניין הכוח ומהיבט שיטות הלחימה. הישגי הפלמ"ח השפיעו על שיקוליהם המדיניים של ראשי התנועה הציונית, הקרינו על תחושת הכוח שלהם והעניקו משנה תוקף לתביעות הלאומיות שהציגו מקבלי ההחלטות בדרג הפוליטי. מכאן שלחשיבה הצבאית אשר נרקמה בפלמ"ח נודעה משמעות בעיצוב דרכו של היישוב היהודי בארץ-ישראל.

'רוח היחידה' נתפסת במחשבה הצבאית כאמצעי המניע יחידה לבצע את תפקידיה גם במשימות היום-יום האפורות וגם בלהט הקרב, עת נתבע מאמץ נפשי וגופני עליון.

בפלמ"ח ראו ב'רוח היחידה' גם מטרה העומדת בפני עצמה, המבטאת את נאמנות חבריו לערכים ואת הלכידות של היחידה הלוחמת. בשיטת האימונים, בעבודה במשקים, בחינוך ובהסברה, בהווי, במשטר ובנוהג, במסעות ובמבצעים הוקדשה תשומת לב לטיפוח טיפוס הלוחם והמסגרת הקרבית אשר בה הוא פועל. גאוות היחידה שנוצרה בפלמ"ח, שהתקבלה לעתים כביטוי להתנשאות וליהירות - היוותה מרכיב משמעותי בבניית הכוח ובפיתוח יכולת הלחימה של החטיבה.

החשיבה הצבאית של הפלמ"ח הונחלה ללוחמיו ולמפקדיו באימונים, בכינוסים, ובאמצעות פרסומים מחתרתיים בעלון הפלמ"ח. היה זה אחד מתפקידיו המרכזיים של העלון, לצד דיווח על המתרחש בחטיבה והפצת דברה. העלון שימש במה להצגה מקורית של סוגיות מקצועיות ולהעברת מאמרים מביטאון ארגון ה'הגנה' - 'מערכות'. ¹⁹