שכנים בחייהם ובמותם

400 מטר בלבד מפרידים בין דירתו של זה לדירתו של זה, 400 מטר בין רחוב רננים לרחוב צאלים בשיכון הוותיקים ברמת-גן, ושלושה ימים בלבד מפרידים בין מועדי פטירתם. אבל איזה פער גילים: האחד היה בן 50 בלבד במותו הפתאומי, השני כפול ממנו בשנותיו - בן מאה ועוד ארבעה חודשים.

גם מודעות האבל בעיתון ובשכונה הופיעו בסמיכות זו לזו, ושניהם נטמנו באותו בית עלמין, בקרית-שאול: שלומי עוז ומאיר הולצמן זכרם לברכה.

אבל לא רק פער גילים. לראשון הוקדשו בעיתונים ידיעות וכתבות רבות, את השני לא הזכירו בתקשורת כלל וכלל. על הראשון, שמת בדמי ימיו ממש, הירבו לכתוב כי היה מן האנשים המשפיעים ביותר במרכז הליכוד, מן המושכים בחוטים מאחורי הקלעים, וגם מעורב בעסקים מפוקפקים. אבל היה, כך זוכר אני אותו, בעל נשמה טובה, כריזמטי, שרבים נהו אחריו, אהבוהו, לצד רבים אחרים שהסתייגו ממנו.

שמו של שלומי עוז הלך לפניו בחיים הפוליטיים הליכודיים הגועשים, ולכן מותו הפתאומי היכה בהלם את כל מי שהכירו, והתקשורת הגזימה בדיווחים על הסתלקותו.

מאיר הולצמן? - מה הוא בסך-הכל עשה? האם היו לו גייסות, חברי מרכז שבאמצעותם יכל להשפיע על קידום מועמדים? האם הייתה לו השפעה כלשהי בסניף רמת-גן, בליכוד אשר לו היה נאמן כל ימיו? האם היה בעל יכולת לעשות דילים ולקבוע מי ייבחר ומי לא? האם היה מקורב לשלטון, לשרים, לח"כים? האם מישהו מהם בכלל שמע את שמו? ולכן - אף מילה בעיתונות מחפשת-הסנסציות על האיש הלבבי, הצנוע ורב הפעלים הזה.

בעצם אולי כן יכלו לדעת עליו משהו - בתנאי שקיבלו לידיהם וקראו את גיליון "האומה" האחרון. הרבעון הלאומי הזה מופיע כבר 46 שנה והנה בימים אלה, בעקבות גיליון 174, איום של כיליון מרחף עליו באין לו תמיכה מגבוה. כמה סמלי.

באותו גיליון אחרון (נכון לעכשיו) הופיע מאמר על שלושה אצ"לניקים כבני מאה, אחד מהשלושה הוא מאיר הולצמן. מסופר ב"האומה" על החגיגה שערכו לו לפני ארבעה חודשים בני משפחתו, לציון הגיעו למאה, על עברו באצ"ל, על מאסרו בכלא עכו, על היותו מוותיקי בית"ר, יקיר עירו רמת-גן, על אישיותו הכובשת, אמונתו בצור ישראל, והאופן שבו חינך את ילדיו.

אחד מילדיו היה הטייס חיים הולצמן ז"ל. הוא נפל לפני ארבעים שנה בדיוק ליד העיר רחובות, כאשר מטוסו החל לבעור תוך כדי טיסת אמונים. כדי שה"מיסטר" לא יפול חלילה וחס בתוך העיר ויגרום לאבדות בנפש, סירב סגן הולצמן לקריאות בקשר לנטוש אותו. הוא משך ומשך ב"סטיק" עד שיצא מתחום השטח הבנוי והתרסק בשדה ליד מכון ויצמן.

חיים היה הילד האמצעי בין שלושת ילדיהם של מאיר ופנינה. האב והאם - אף היא בית"רית שצעדה עימו יד ביד כשבעים שנה, שיחדיו הקימו בית ומשפחה לתפארת - נשאו את כאבם בגבורה עילאית. הם לא נשברו, הם המשיכו בדרך חייהם הציונית במלוא מובן המילה, וגם ידעו להנציח את בן הזקונים בספר הזכרון "דפי חיים".

מאיר הולצמן היה מאחרוני המוהיקנים של דור החולמים והלוחמים, אנשי השורה, שכל חייהם צעדו בנתיב שהיתווה להם זאב ז'בוטינסקי. זו הדרך שממנה לא סטה כהוא-זה, זו הדרך שאותה עשה כל ימיו בצניעות, בקבלת הדין, באמונה, באופטימיות. כשמו כן היה - איש מאיר פנים, נוח לבריות, אוהב הזולת, מקבל את הטוב ואת הרע באהבה ובלא טרוניות.

כמה חזקות המילים שאמר באירוע החגיגי שנערך לכבודו לפני ארבעה חודשים, כשהודה למברכיו והזכיר את השכול שהיה מנת חלקו: "תמיד ידענו שהמאבק למען המדינה, למען ביטחונה, כרוך בקרבנות, ואל לנו לחשוב שהקרבן יהיה אצל האחר, זה בהחלט יכול להיות בן משפחתך"...

צעירים לנשק

שלומי עוז היה תוצר של החיים לאחר קום המדינה. צעיר שבנה את עצמו בשתי ידיו, שצמח מלמטה כדי להיות עסקן פוליטי ואיש עסקים, שמבקריו אמרו עליו כי אישיותו קשרה בין הון לשלטון. שלומי עוז גדל ובנה עצמו במדינה, שעל הקמתה לחמו והקריבו עצמם לוחמי המחתרות מכל הסיעות - ומאיר הולצמן בתוכם.

ספק אם שלומי עוז הצעיר המוכר ברבים הכיר את שכנו מאיר הולצמן המצטנע, ספק אם מאיר הולצמן הישיש הנמרץ החליף אי פעם מילה עם שכנו, ששנותיו מחציתן משלו. למרות חברותם באותה תנועה פוליטית, למרות השכנות הקרובה, הם היו שני עולמות שונים זה מזה, רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב - ויחד עם זאת הם סימלו את ישראל הרב-גונית, הרב-דורית, את הפסיפס האנושי של המדינה החוגגת את יום עצמאותה ה-61:

מצד אחד, בני דור הלוחמים והמייסדים, ותיקי-תש"ח ובוגרי בתי הכלא המנדטוריים, שמספרם מתמעט והולך מיום ליום, ומצד שני, בני דור העליות שבאו אל המוכן, אל המדינה הקיימת זה מכבר, לבנות ולהיבנות בה, דור שלמענו נלחמו חברי ה"הגנה", האצ"ל, הפלמ"ח ולח"י, ויש ששילמו בגופם מחירים אישיים לא פשוטים למען הגשמת החזון הציוני.

דווקא מאיר, שחיים של כאב, שכול, סבל והסתפקות במועט היו מנת חלקו, שמר תמיד על מצב-רוח אופטימי וזכה להאריך ימים - עד שעיניו נעצמו לעד, כדי למצוא מנוחת נצח בסמוך למקום קבורתו של הבן בבית העלמין הצבאי, ערב יום הזכרון לשואה ולגבורה.

שלומי שתמיד היה חמור סבר, ממעט לחייך, אפוף דאגות, אשר זכה אף הוא להקים משפחה לתפארת, צעיר שבנה עצמו במו ידיו מלמטה, צבר מוקדי השפעה פוליטיים באופן שמעורר גם השתאות וגם תמיהה, גם הערכה וגם פליאה - קרס הרחק מן הבית. לבו לא עמד לו דווקא במקום שבו ביקש למצוא לעצמו כמה ימי רגיעה ונופש, ליד הקזינו על אדמת בולגריה. במטוס מיוחד, שאירגנו החברים, הובא ארונו ארצה כדי להיטמן עוד ביום שישי בסמוך לכניסת השבת.

אהבתי את מאיר, חיבבתי את שלומי - השכנים שלי. שניהם, אף שהיו שונים כל כך זה מזה באישיותם ובקורותיהם, יוסיפו לנצח להיות שכנים גם במקום מנוחתם לא הרחק משיכון הוותיקים שלהם, שלי, בקרית-שאול המתמלא והולך, הנסתם והולך. 300 מטר בלבד מפרידים בין שני הקברים הטריים.