מיהו גדי טאוב

חווית הכתיבה היא אינדיוודואלית ממש כמו הריון, היא שונה ומשתנה בייחודיותה, ברגשות המניעים אותה, באופן המיוחד של ההשראה והיא משתנה מסופר לסופר ומספר לספר בעת הכתיבה. עוד לפני שאני מבינה בכלל את חווית הכתיבה של גדי ואת אופייה, אני שואלת אתו כמה זמן לקח לו לכתוב ספר כזה, והוא משיב לי: "עיקר העבודה הייתה שמונה חודשים אבל בסך-הכל זה לקח שנתיים, את השליש הראשון של הספר כתבתי בהתחלה בסגנון לגמרי אחר, יותר משוכלל. אבל זה לא עבד. הייתה איזו בעיה בלכתוב את זה עם מספר שמפרש ומתאר באריכות. כי על העמוד הראשון שוברים לבחורה את השיניים ולהתחיל להתפייט על גוון האור הפלורסצנטי, או על דקויות הרגש נראה לי פתאום כמעט גסות רוח. זה עולם קשה ויש בו משהו תכליתי. אלה אנשים פועלים. לא אינטרוספקטיביים. לא יודע. אני בטוח שיש דרכים לכתוב על זה אחרת, אבל גיליתי שזה אפקטיבי לכתוב בעברית שכינו אותה" רזה" ואני הייתי קורא לה תכליתית".

אני שואלת אותו כיצד הוא מתערה בעולם הזה ועד כמה הוא מעורב והוא משיב לי "אני ממש מעורב, התחברתי עם המון אנשים בתוכו, לא חשבתי בחיים שאכיר אנשים כאלה , שיש צאנס שזה יקרה, ואני שמח. אלו חוויות מרתקות, היו ועודן, האנשים האלה מהחברות שמירה, החשפניות והדוסים שמגיעים למועדונים, הייתי בחתונות, ימי הולדת, הארכת מעצר, שמרתי על תינוקת במסדרונות של בית משפט השלום, והגעתי אפילו לחגיגת תשע עשרה שנה לגמילה של מישהו. אין סוף דברים שלא חלמתי עליהם קודם. שלא תהיה אי-הבנה: לא באתי כעובדת סוציאלית. פשוט כשמכירים אנשים, אז נעשים מעורבים בחיים שלהם".

אני רואה את הניצוץ בעיניו של גדי כשהוא מדבר על הספר וחשה את התרגשותו ממנו, אך בל נשכח שהספר פותח דלת לעולם מלא התרחשויות ומעניין אותי מה בהתרחשויות גורם להתרגשות זו.

"הרומן הוא מצד אחד עלילה ומצד שני שלושה סיפורי אהבה והם מאוד הניעו אותי. העסיק אותי סוג של טראגיות במפגש של גברים ונשים, שלא נובע מזדון, אלא מאי הבנה ומרצונות שלא נפגשים. יש בספר כמה ווריאציות על התמה הזו. אני לא חושב שתמיד יחסי גברים ונשים הם כאלו, אבל יש סוג כזה של מפגש, שהוא מאוד מפתה וחזק ורוב הסיכויים שהוא יגמר בבכי. שנית תמיד מאוד נמשכתי למקומות שהם פרועים מינית ושהגבולות שלהם אחרים מאלה של הבורגנות. הרבה פעמים זה מסוכן – רגשית אני מתכוון, אני לא מתקרב למקומות של סכנה פיזית, נגיד – אבל זה גם מאד מושך".

ואכן גדי אינו מסתיר את עניינו בעולם הזה וגם לא מנסה לכסות עניין זה ב'תירוץ של כתיבת הספר', והוא בהחלט מוכיח את מה שהקרינה לי דמותו - האינדיווידואל שאינו מפחד לגלות את עצמו לחברה בה גדל, גם כשחלקים ממנו שונים ממנה.

"גם הספר אינו מסתיר שזה משחק באש, מיניות היא אזור של הפרת הגבולות הכי מוחשית בהוויה האנושית ואנו בחיינו הרגילים מקפידים לבצר את גבולות האני. באהבה ובמיניות אנחנו מפרים אותם וזה לא תמיד יוצא יפה, יש בזה סכנה ומשיכה לסכנה הזו, שהיא איזה רצון לבלוע ולהיבלע בה".

גדי ניבלע, אומנם לא לחלוטין אך במידה מרובה. זה לא התחיל עם הספר הזה. הוא כתב מאמר ארוך על מועדוני מין בברלין אך רוב התגובות היו תמוהות וברובן היו "מה, אתה?" היות והוא זכור כמנחה ילדים, זהו כוחו של הנצרב בתודעה, לבני האדם קשה להשתחרר ממה שמקובע בתוכם. אך גדי כותב על מיניות והספר בהחלט מיועד למבוגרים, הוא לא היה ממליץ עליו אפילו למתבגרים.

הדחף הספרותי נובע, לדברי גדי "מהאמפטיה וההזדהות עם אדם אחר. בלי זה אין ספרות. אז לכתוב זה כמו לקרוא במובן הזה, זה עובד על הזדהות ואכפתיות מהגיבורים שלך. אבל זה לא אומר קבלה שלמה. הזדהות וקבלה זה לא אותו דבר בעיני. לא רציתי שאף אחת מהדמויות תהיה מלאך. יש למשל סצנה מאוד קשה שבה אריק (דמות מרכזית) עוזר לבחורה ששברו לה את השיניים ואז על הדרך הוא סוחט ממנה מציצה. היא בלי שן, היא במצוקה, החבר שלה רודף אחריה. שבועיים אחרי זה לא יכולתי להמשיך לכתוב. לא רציתי לחזור להיות בסצנה הזאת. רמת ההזדהות עם הדמויות היא לפעמים כזאת שכשדמות עושה משהו ממש דוחה, אתה כמעט מרגיש שאתה עשית דבר דוחה. או בכל אופן זה בא ממך. מרגע שהדמויות שלמות יש להן מידה של עצמאות, אומנם אני יוצר את המציאות אבל כבר קרה שתכננתי שהם יעשו משהוא וזה התרחש אחרת".

מי שלא ביקר במועדון חשפנות וודאי ראה אותו מהצד, ביקר במסיבת רווקים או ניסה קצת להתגרות בגבולותיו שלו. חלקנו ראינו בסרטים קטעים כאלו או אחרים ושזרנו סיפורים על החשפניות, המנהלים והמבקרים, אבל ישנם שחיים בעולם הזה, ובאופן הדדי הם יוצרים אותו ונוצרים מתוכו. אני מבקשת מגדי שיספר לי קצת עליהם, על התובנות, על הרגשות ועל מה שלא חשבנו עליו כי עסקנו בבניית עולם חשפנות מדומין בראשנו: "זה אולי נשמע מוזר, אבל הדבר העיקרי שגברים מחפשים במועדוני חשפנות זה חום. תשומת לב. אם הם היו רוצים סקס, היו הולכים לזונה".

האם ניתן לסבור כי אפשר למצוא דבר כזה כמו חיבה, במקום שהצטייר כזירת ניצול חד-צדדית, ללא שום פן אחר של הכרה? "רוב הצרכנים הכבדים, בואי נגיד, של מועדוני החשפנות הם אנשים שכך או אחרת מרגישים דחויים באיזה שהוא אופן, והדבר שהם משלמים עליו זה שבחורה יפה וסקסית תשים אליהם לב".

הגבר חלש כי יש לו צורך לא מסופק בחיבה, מענה לצרכיו הוא מקבל עבור התשלום הכספי לכך, החשפנית מקבלת כסף כדי לספק את צרכיו, באופן אשר ברור לשניהם כלא אמיתי גם בעת המעשה וגם לאחריו. החשפניות מרגישות כי הן אלו שמנצלות את חולשות הגברים וחשות את כוחן דווקא ביכולתן להרוויח כסף על גבם של צורכי הגברים. מעניין הדבר על היפוכה של התובנה מהעמדה הפמיניסטית המוצהרת על ניצול החשפנית "המסכנה".

אני מהרהרת, האם יש אפשרות שאם מקומות אלו לא היו קיימים הגברים בעלי צורכי החיבה היו מחפשים אותה במקומות אמיתיים, והאם החשפניות היו יכולות להרגיש את כוחן (מול אותם הגברים) בזירה אחרת ולא כשהן צריכות לגעת או לפשוט את הבגדים? אני שואלת את גדי מה הוא אומר על כך והוא בכלל במקום התייחסותי אחר "אני חושב שהעולם לא מושלם וניסיון לחנך אנשים לפי סרגל ישר לגמרי נידון ליצור עיוותים יותר גדולים"

אני אומרת לו שאין כוונה לחנך אלא בסך-הכל להעביר מן העולם את האפשרות לחיפוש כוח וחיבה בדרכים אלו, והוא משיב לי "אני לא חושב שאפשר להנדס את העולם, ואני גם לא ממהר לשפוט. זה לא כזה נורא, חשפנות, שזה מותיר צלקות בל יימחו בנפש. לא בהכרח, בכל אופן. טירונות יכולה להותיר יותר צלקות, לפעמים, למשל. בכל אופן, בעיני הבנות עצמן זה יותר מורכב ממה שעושים מזה. לא שזה מקצוע נפלא. מועדוני חשפנות הם מקום מפגש של חולשות אנוש. משני הצדדים, אגב. ולהכחיש את זה, זה לא להבין מה הולך".

כן אי-אפשר להכחיש את חולשות האנוש וגם לא את תחושת הכוח של חלקן של הנשים העוסקות בכך, אך גם קשה לי להכחיש את השריטה הצורבת שלעיתים נרקמת בעומק הנפש במצבים אלו, שריטה שעליה תחושת הכוח מכסה, תחושת שנדרשת לשם המעשה של העליה על הגבר או על הבמה.

איני רוצה לדבר בשמן של הנשים העוסקות בחשפנות, זכותן הלגיטימית לומר את דברן, לחוש את תחושתן ואני מכבדת ומאמינה למה שהן אומרות בכל מובן. הן אפילו כועסות ומתנגדות לפמיניסטיות שמנסות "להצילן" כשהן שוללות מהן את זכותן להחליט מה טוב עבורן.

אך עולה בי השאלה אם יש אפשרות שהתנגדותן ותחושת כוחן נובעים מהצורך להסתיר את פצען (אפילו מעצמן)? יכול להיות שמתוך מחשבות מוקדמות אני על כך תוהה, אך ראיתי בעצמי כמה מצבים מהם אני שואבת את המחשבה, ואני מדגישה שזוהי מחשבה, ולא קביעה בשמן של אותן נשים.

אני שואלת את גדי מה הוא רוצה להביע בספר, מה הן כוונותיו בכתיבה ומה היה רוצה לומר לעולם כשיקרא, והוא עונה לי "העיקר בשבילי זה הספרות להביא משהוא שאתה מרגיש על העולם ועל הנפשות של בני האדם ולא לגייס אותו לפרשנות של בעד או נגד משהוא". בכל זאת אני תוהה מה הוא הערך המוסף מחוץ לרגש ולתחושה.

"המקום הזה, הזירה החברתית שבה עוסק הספר, אינה רק מועדוני החשפנות והבארים, אלא השוליים של החברה הישראלית שהולכים וננטשים. בספר הבא יש מאמר על חשפנית. והנה המקום שבו אני רואה את הבעיה העיקרית בשוליים. למאמר קוראים "מחוץ למעגל הנחמה". זאת לפחות חלק של בעייתם של שוליים שמרגישים דחויים. לחברה יש תפקיד לספק נחמה ותחושת שייכות. ובמקומות האלו יש פחות נחמה".

אני מופתעת, גדי מדבר על כך באופן מובלע, אם לא הייתי שואלת הוא לא היה אומר על כך מילה, ואני אפילו מרגישה אותו מצטנע במסר זה, אך דברים אלו ריגשו אותי יותר משאוכל לתאר.

אני שואלת את גדי על התרבות בישראל, אני לא נדרשת להרבה מילות גירוי, די שאני זורקת מילה ויש לו מה לומר. אני שואלת על אימוץ התרבות האינדיבידואליסטית בישראל, והוא משיב "לאנשים יש צורך במימד הקולקטיבי ולכן האינדיבידואליזם הקיצוני פוגע בפרט שעליו הוא כאילו מגונן. אנחנו אימצנו תפיסה שכל מה שהפרט רוצה זה אוטונומיה וחירות, אבל הצורך הבסיסי של האדם זה קשר, אז במובן זה האינדיבידואליזם הוא השקפת עולם קודרת ומדכאת. אני בעד חירות פרטית אבל אני אינני שותף לרעיון שהכל ניתן לצמצום לחירות פרטית, האדם הוא חיה פוליטית אמר אריסטו, כלומר חיה חברתית. ובאמת כשמאמצים אינדיבידואליזם קיצוני נוסח אמריקה, המימד הזה כמעט נעלם. מה שאנחנו מכנים הגשמה עצמית הוא כמעט חבלה עצמית: התכחשות לצרכים החברתיים של בני אדם. מתוך פרספקטיבה אמריקנית אנחנו כמעט לא מסוגלים להבין צרכים כאלה ומאבדים את היכולת לדבר על מה שהוא לא אינדיבידואליסטי".

כך אנו נשבים בקסמו של האינדיבידואליזם ומקדשים אותו בלי להבין את משמעויותיו והשלכותיו העמוקות, זה גורם לרבים להיבלע למעגלי הבדידות ולחוש חוסר לגיטימציה ברצון הטבעי לחבור לקולקטיב.

באשר לנוער גדי אומר: "אני שמח שהנוער של היום פחות ציני מהדור שלי ואני רואה זאת גם בסטודנטים שלי. לדור שלי יש איזו נטייה לא נשלטת לאירוניה, ובאירוניה יש משהוא שמאכל כל סוג של התלהבות, אני לא רואה את זה בצעירים וזה טוב".

אכן זו אולי סיבה לאופטימיות,אבל "מצד שני", אומר גדי "האליטה הולכת ונעשית אינדיבידואליסטית ואטומה והפערים הולכים וגדלים".

בעולם החשפנות למשל אפשר למצוא דוגמה בוטה לפערים ואטימות זו, האליטה כל כך אטומה שהיא מדברת בשמן של החשפניות ומנסה להצילן, החשפניות כלל לא מבקשות שידברו בשמן וודאי שלא ישימו מילים בפיהן, רגשות בליבן ויערכו אנליזה בכיכרות למצבן. "האליטה", מסביר גדי, "הסתגרה בשיח אינדיבידואליסטי, והיא לא רוצה לשמוע מה שקורה מחוץ לג'יפ ולג'ים הממוזגים שלה. זאת אליטה יהירה, שהבוז לישראליות הפך לתו ההיכר שלה. אנחנו מגעילים אותה, עם המנגלים שלנו, והפטריוטיות שלנו, והמפלגות שלנו. יותר מכל מייצג את האליטה הזאת עיתון הארץ. אתה פותח את העיתון, והוא נושף עליך משב בוז צונן".

אני שואלת את גדי מהו קולו בתקשורת ומה הוא היה רוצה לומר, הוא משיב לי שיש לו עמדות בנושאים שונים אך בוחר לומר: "אני חרד מהעדריות וההתלהמות בתקשורת, אני מאוד מעורב בוויכוחים על שלטון החוק למשל, וכשזה נהיה דמגוגי ומחלקים את העולם לטובים ורעים באופן אבסולוטי, אז מאבדים את הסטנדרטים. יש לא מעטים שרוממות שלטון החוק בגרונם, אבל כשפתאום מישהו שבעיניהם שייך לטובים חושב שהוא פתור מהחוק, אז מאתרגים אותו ומעלימים עין".

זה לא נגמר בכך, גדי ממשיך ואומר "למשל מקרה גלעד שליט. פופוליסטי ומרגש לצעוק למען שחרורו בקול הרם ביותר, אבל האמת היא שזה מפריע לשחרורו. כי כשהחמאס ראה שאנו זועקים בקול כזה גדול אז הוא ביטל את העיסקה, כי הוא חשב שהוא יוכל לסחוט עוד. התקשורת מחניפה לנהמת הלב הציבורית – נהמת לב מובנת, אגב – אבל בזה היא מפריעה למטרה שבשמה היא מדברת. העיתונאים והפוליטיקאים שעושים את זה יודעים ומבינים את זה, אז לצערי עיתונאים ופוליטיקאים פופוליסטים מוכנים לשלם את המחיר של הגדלת הקושי בשחרור גלעד שליט לטובת הפוזה".

לעולם יש חשיבות לתוכן העמדות אבל לאור דברים אלו מובן שיש חשיבות מרובה לאיך שהן דרך המדיה מובעות.

את השיחה על נושאים אלו אני מתחילה משאלה על ציונות הנוער, נראה לי שחשוב להבין מה מצב הציונות היום, לאן היא מתפתחת ומה הגורמים המשפיעים עליה והסכנות האורבות לה.
"הנוער ברובו ציוני". אומר גדי ואני נרגעת, אך לזמן קצר ביותר.

"אני חושב שהאינטליגנציה ספגה מנה גדושה מידי של תפיסה צרה של זכויות פרטיות ואינה מבינה את המימד הקולקטיבי. אך למרות שהאליטה מאבדת את היכולת לדבר על זכות הגדרה קולקטיבית, בעולם האמיתי יש דבר כזה והיא נשמת אפה של הדמוקרטיה, היא האפשרות והצורך של האזרחים לנהל את חייהם בעצמם, ולעצב את המימד הקולקטיבי של חייהם על-פי תרבותם. זה לב הזכות להגדרה עצמית. ולכן רוב מכריע של הדמוקרטיות הן לאומיות".

חוסר התפיסה של המימד הקולקטיבי בחברה הפוסט מודרנית מהווים לציונות בעיה. טאוב ממשיך ומסביר:"הציונות היא מימוש זכותם של היהודים להגדרה עצמית , ככל עם ועם. ולכן הציונות מוכרחה להצטמצם לטרטוריה שיש בה רוב יהודי בין שבהסכמה ובין שלא בהסכמה עם הפלשתינים. אחרת נקלע לביצה דו-לאומית כמו בבוסניה. ובמובן הזה אני חושב שהתכנים העיקריים של הציונות לא השתנו".

עוד בעיה מסתמנת לציונות והיא מאחד העיוותים של זכויות הפרט: "יש אינטלקטואלים שחושבים שיכולה להיות מדינת כל אזרחיה בלתי לאומית בין הירדן לים, מן דמוקרטיה פורמאלית שכולם, יהודים וערבים יחיו בה בלי לתת ביטוי לשאיפותיהם הלאומיות. אבל זאת פיקציה. יש כאן שני עמים עם שאיפה לגיטימית להגדרה עצמית לאומית. איך בדיוק יעבוד הסידור הלא לאומי הזה? כשמסתכלים על עזה שם החמאס והפתח הכריעו את הויכוח ביניהם בכוח הנשק, אז צריך להיות אידיוט כדי לחשוב שאם יוסיפו לשם את היהודים זה יהפוך לשוויצריה. מדינת כל אזרחיה הבלתי-לאומית זה רעיון עוועים, קומבינציה של יהירות ועצימת עיניים".

אם כן אני שואלת את גדי מה אפשר או צריך לעשות ?

"אם זה היה תלוי בי , ישראל הייתה מפרקת עכשיו את כל ההתנחלויות ומשאירה שם את הצבא עד שלא יהיה איום טילים עלינו משם. הפלשתינים לא מוכנים לחלוקת הארץ והם מוליכים אותנו שולל מאז אוסלו, אולי מתוך המחשבה שאם לא ניפרד, בסוף הרוב הערבי יכניע את המיעוט היהודי. ואת יודעת מה? אם הם חושבים ככה אז הם צודקים. בסוף אם לא ניפרד זה יהיה סוף הציונות ומלחמת אזרחים מתמדת. הסכנה הגדולה ביותר לציונות היא חוסר היכולת להיפרד מהפלשתינים".

כשאני מתבוננת לרגע בפועלו של גדי אני משתאה מריבוי תחומי עיסוקו: הוא כותב ספרות העוסקת בתרבות ובחברות השוליים בחברה, הוא עוסק בחינוך כמרצה במוסדות אקדמיים, הוא פועל כחבר הועד המנהל של ארגון מציל"ה (מכון למחשבה ציונית, יהודית, ליברלית והומניסטית בראשות פרופ' רות גביזון)וכעיתונאי.

אני חשה ומבינה את המקשר, בכל התחומים בהם הוא נוגע שזורה אכפתיות לחברה, ואחרי שאני פוגשת אותו אני לא מתבדה, אכן דברים אלו בוערים בעצמותיו, אז אני שואלת אותו מאיפה מגיע הדחף הזה לקבלת הפרט באשר הוא, וגם הדחף ללכדו ולשתפו תחת הקולקטיב החברתי.

"יש שני צדדים, אחד הוא שאני מאוד אוהב את ישראל, ויש גם צד אינטלקטואלי שמבין כמה הרווחה הפרטית תלויה בזה שתהיה חברה בריאה. מעל הכל, אבא שלי היה פליט. לא ניצול שואה. פליט. הוא ברח מצ'כוסלובקיה בשנת 39 ובילה ארבעה חודשים על אונייה ששום מקום בעולם לא נתן לה לעגון בו, אז גם בלי השואה אני חושב שספגתי מחלב אימי את התחושה העזה כמה זה חשוב שלאדם תהיה מולדת. גם לנו, וגם, אגב, לפלשתינים.

שנית יש פה עוד משהו שהוא רגשי והוא שאולי תמיד הרגשתי זר בעצמי בכל מקום, אני לא יודע מאיפה זה בא כי אני מהמרכז ההגמוני – כמו שאומרים היום. אני גבר חילוני, סטרייט, מהשמאל, שיש לו הורים מבוססים. לא עשירים, אבל מבוססים. יותר אליטה מזה אין, לא? ואף על-פי כן תמיד הרגשתי איכשהו, באיזה אופן עמום, לא כמו כולם. אני חושב שדווקא זה מחדד את שני הקטבים: מצד אחד זה מדגיש את הצורך בחירות פרטית, להיות שונה, אם אתה שונה. ומצד שני זה מבהיר מאד את הצורך להיות שייך. לא להיות מנודה. לא להרגיש דחוי".

אני חושבת שמשפט זה באופן כלשהוא סוגר מעגל עם מה שבתחילה נאמר, בו מובע הצורך לשייך גם קבוצות שוליים ולהבינן בחברה. אך יתרה מכך, סבורתני שתחושת הזרות של גדי די דומה לתחושת הזרות של רבים בחברה, תחושת הזרות באדם אינה משתנה וכנראה אין זה משנה לאיזה שייכות חברתית נולדה, כשאין כנפי אחידות וקולקטיביות אמיתית במולדתך יחד עם קבלה אמיתית של השונה ממך, סביר להניח כי רבים יחושו זרים בחברה שכזו.