"ללמד בני-יהודה קשת"

רוב הספרים המקוריים בענייני צבא בארץ הנם בסוגה (ז'אנר) של צ'יזבאטים, שאמינותם אינה עומדת בשום בדיקה ואפילו לא בניעור קל. אני מביט במדפי הספרות הצבאית בספרייתי, והם עניים בתוכן למרות עושרם הכמותי. אצטרא בלגינא קיש-קיש קריא. יחד עם זאת, מבליחים כמה אורות בערפל הסמיך. תקווה מסוימת אפשר לראות בספרי זיכרונות, שכתבו לוחמים ולאו דווקא מפקדים בכירים, או עיתונאים.

הוצאה לאור היא עסק כלכלי, שחוקים די ברורים של ביקוש ושל היצע מכוונים אותו. מדי פעם יש הפתעות - כמו תיאום כוונות לרב חיים סבתו - שעדיין אני מתקשה להבין כיצד הצליח להבקיע את דרכו. זו פנינה אמיתית, שאין רבות כמותה (וכבר מחקים אותה).

הייתי מעורב בהוצאת כמה ספרים בענייני צבא בתקופה האחרונה, ואני יכול להעיד, שהדבר קשה מאוד, אך אפשרי. כלומר, המו"לים בישראל אינם רוצים להסתכן בהוצאת ספרות צבאית מקורית - גם כיוון שחומר מקורי עלול לסבכם עם הצנזורה הצבאית. לדעתם (השגויה בעיניי), אין שוק לספרות צבאית בארץ. ההצלחה של כמה ספרים, שיצאו בשנים האחרונות (ושוב, אזכיר את תיאום כוונות) מוכיחה, שהם טועים.

עם זאת, מקור הבעיה באקדמיה הישראלית, שכמעט אינה חוקרת את ביטחון ישראל. כיום, מסיבות פוליטיות - פוחת מעמדה של ההיסטוריה הצבאית כדיסציפלינה מדעית. אצלנו מעולם לא היה מחקר בהיסטוריה צבאית ישראלית, אלא כיסוי אקדמי לרכילות צבאית ופוליטית. למרות שאין בארץ שום מחלקה להיסטוריה צבאית, צמח באוניברסיטה העברית בירושלים פרופ' מרטין ון קרפלד, מי שנחשב לאחד המובילים בחקר ההיסטוריה הצבאית בעולם, למרות דעותיו השנויות מאוד במחלוקת.

1. ניו-יורק טיימס זכה השנה ב"פרס פוליצר" לעיתונות חוקרת על הגילוי (של דיוויד בארסטאו), כי גנרלים בדימוס, ששימשו פרשני טלוויזיה ורדיו, דחפו מעל גלי האתר למלחמה בעירק כשקיבלו תשלומים, שלא פורטו, מקבלנים ומחברות נשק, שהרוויחו מהלחימה - [קישור]. ואיני חושד לרגע, שהגנרלים בדימוס שלנו, שעוסקים בטירוף חסר-מעצורים ב"ייעוץ ביטחוני" על כל גבעה רמה, אינם נגועים בזה כשהם מפרשנים ענייני ביטחון.
2. ראו, למשל, את הישגה העיתונאי האחרון של התחנה הצבאית - "תקלה בגלגלצ: צפירה לפני הזמן, חדשות בזמן הצפירה [ביום הזיכרון]" - [קישור].
3. ראו מאמרי, "צבא החובבים לישראל" - [קישור] - המבוסס על מאמר, שכתבתי לספר, קרב נבי סמואל - הכתובת על הקיר שלא נקראה, בהוצאת המדרשה הלאומית ומכון שרידות, 2009, עמ' 140-117.
4. ראו את דברי הרמב"ם (באיגרתו לחכמי מונטפיה), כי הבית השני חרב, כיוון שחכמי הדור לא למדו הלכות מלחמה וכיבוש ארצות.
5. ראו מאמרי, "אפילוג", בספר, עלילת דם בדיר יאסין, בהוצאת המדרשה הלאומית ומכון שרידות, 2007, עמ' 193-183.

כדי להגיע למקצועיות - צבא צריך לפתח תורות לחימה, ולשמור אותן עדכניות. בנוסף, הוא צריך לפתח שיטות להכשרה ולאימון. כל זה אינו בנמצא אצלנו כיוון שצה"ל קידש את החובבנות, ואין מי שיכול להטותו מדרך זו³. לכן, הצליחו צמד דמגוגים אלימים גם בלשונותיהם, שפעלו בחסות לשכת הרמטכ"ל, להזנות את תורת הלחימה של צה"ל, ולהוליכו קוממיות אל תהומות לבנון 2. מול העוצמה האדירה והשכנוע הרב, שהפעילו ללא כל בקרה, לא צצה ביקורת. וכי מאיפה תצוץ הביקורת כשהקצונה הבכירה והקצונה הזוטרה כאחת חסרי כל מושג מקצועי על צבא?!

זה אינו חדש. אחרי מלחמת ששת הימים הוליכו ראשי הצבא את צה"ל לכישלון במלחמת ההתשה, שנבע בעיקר מחוסר מחשבתם ומאי-יכולתם להתמודד עם המציאות החדשה. כפי שנאמר אצלנו - "סוף מעשה במחשבה תחילה". אי-הרצון להכיר בכישלון הביא לנטישת הצורך לחוקרו, וכך הגיע צה"ל למלחמת יום הכיפורים במבנה שגוי, עם תורות לחימה לא-רלוונטיות ומצויד באמצעי-לחימה בלתי מתאימים בעליל. היה עליו להמציא סיפורים על "מחדל מודיעיני", שכנראה לא היה מעולם, כדי לתרץ את התבוסה. בשנת 1974 פקדו רב-אלוף מוטה גור, הרמטכ"ל, ואלוף שלמה גזית, ראש אמ"ן, לא לחקור את המלחמה. בשוטטותו חסרת-המעש בחוצות וושינגטון במהלך מלחמת יום הכיפורים ירד גור לעומקה של הבעיה. רק הגיע ארצה, והכפיל את סדר הכוחות של צה"ל ללא מחשבה וללא בקרה.

הצבא הזה כשל כבר תחת פיקוד הרמטכ"ל גור ב"מבצע ליטאני"; וכארבע שנים אחר כך במערכת "שלום הגליל" ובמלחמות לבנון. הכישלונות הובילו לבריחות מלבנון ולהתקוממות הערבים, שהניעה עוד בריחות ישראליות. כל זאת מבלי שמישהו עצר רגע לחשוב... וחוזר חלילה.

תיקון קשה, אך הכרחי. כמו ברפואה - ככל שנשתהה, הריפוי יכאב יותר וסיכויי ההחלמה קטנים. בעשור השביעי לקיומה של המדינה נוכחנו, שחרבו של צה"ל קהה וחלודה וחלקים ממנה שבורים. יתר על כן, אין ודאות, שהיד המניפה אותה איתנה; ועוד פחות ודאי, שהמוח הפוקד על היד, רוצה בניצחונה. קצין בכיר מאוד בצבא הסביר לאנשיו במהלך מלחמת לבנון 2, כי סבלנו מצרות נוראיות כל אימת שניצחנו במלחמה. במקום להעיפו לכל הרוחות (ואולי כטוראי לכלא...), קידם הרמטכ"ל אשכנזי את תא"ל צור (כנראה, על היצירתיות המדהימה בפלגיאט שלו) לתפקיד בכיר במערך השדה של הצבא.

כל אחד יודע, שנצטרך לנקוט הרבה בכלל הידוע, "הקם להורגך השכם להורגו" - או בצורתו הלטינית, "הרוצה בשלום, ייכון למלחמה". כל אחד חוץ מהעלית הישראלית, שאינה רוצה לחשוב כהלכה.

"בואו כולנו נלמד מלחמה!" - קורא פולמנט. כיוון שלנצח תאכל כאן חרב⁴, דבריו נכונים. כדברי אורי צבי גרינברג - "על חרבנו נחיה קובע השכל חוקו / והחוק הוא כבד ואכזר ומְדבר: / תמיד סכנה". לפיכך, צריך "ללמד בני-יהודה קשת". בין השאר, נדרשת הכשרה אחרת של הצבא, אך גם הכשרה למועמדים להיות מנהיגינו, כדי שיבינו את העניינים, שידונו בהם, ולא יביטו בהם כתרנגולים בבני-אדם, ויילכו שבי אחר סיסמאות נבובות של "מומחי הביטחון". את הדברים הללו פירטתי מזמן במאמר, שכתבתי על התאמת מערכת הביטחון של ישראל לאתגרים הביטחוניים במאה העשרים ואחת⁵.

יחד עם זאת, טועה פולמכט, כיוון שבספריותינו יש מדפים רבים של ספרות צבאית בעברית - מעט מאוד מקורית, והרבה מתורגמת - אך עיון קפדני ילמד, שאת מרבית הכותרים הוציאה הוצאת מערכות של צה"ל (גילוי נאות: הייתי שייך הרבה שנים לשורותיה, וגם ערכתי את כתב-העת מערכות). זו עשתה המון, מאז הוקמה בשנת 1939, להנחיל ידע צבאי בעברית לקציני צה"ל ולציבור הישראלי - הן בכתיבה מקורית והן בתרגום.

הבעיה הנה אי-הבנה של ראשי הצבא, כי יש לחייב קצינים לקרוא ספרות צבאית כתנאי לקידום - כשם שמחייבים אותם בצדק לעבור מבדקי כושר גופני (ובארצות-הברית גם מקפידים על משקלם הנאות... כלומר, שלא כמו בצבאנו המפואר, אין שם לאנשי צבא כרסים).

ואילו אצלנו - לכאורה, צאצאי עם הספר - קריאה הפכה למילה מגונה - כיוון שחשיבה הוצאה מחוץ לחוק, ולא רק בצבא. לכן, במסגרת צעדי חיסכון כביכול, סגר הרמטכ"ל אהוד ברק את כל הבטאונים המקצועיים בצבא, אך לא את גלי צה"ל - בזבוז טהור, שאינו תורם דבר לצבא ולביטחון מדינת ישראל, אדרבה², אלא משמש מקום אחסון נוח קל"ב לילדי העלית - פתרון, המונע מהם להשתמט.

בבטאוני החילות היו סימנים מעודדים של חשיבה - כמעט כמו בצבאות אחרים. דווקא זה הרתיח את הרמטכ"ל ברק, והוא הצמיתם. שהרי מרובה העיטורים יודע הכל, יודע לעשות הכל ומנוסה בכל, והישגיו האדירים ידועים לכל, וממלאים בהבל-פה את כל העולם כולו.