החצר האחורית של תל אביב הלבנה

רוב ילדותי התגוררתי בדרום תל אביב. כשבגרתי, חיפשתי את עקבות ילדותי בספרים ובאלבומי הזיכרון למיניהם. שום כלום. לפי הספרים שמלווים את העיר מראשיתה החלה תל אביב מנוה צדק, התפתחה לכיוון רחוב הרצל שנחום גוטמן הנציח בציוריו הנפלאים.

כשחרגה העיר מגבולות גימנסיה הרצליה והרצל פינת שדרות רוטשילד, החלו להופיע באלבומים הבניינים שתל אביב גאה בהם. בית הבימה (ומאוחר יותר היכל התרבות), בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, וכשחזרו לרחוב הרצל היה זה כשהרסו את המונומנט הנפלא של גימנסיה הרצליה ובנו במקומו את מפלצת מגדל שלום, שהיה אז "הבניין הגבוה במזרח התיכון".

בהמשך ראינו באלבומים ביתני אמנות, מוזיאונים, שפת ים שוקקת, את בתי הבאו האוז שהציפו את העיר, בית ביאליק, בית העירייה, איצטדיון המכביה, יריד המזרח. אך שום דבר ממחוזות ילדותי. תל אביב הלבנה, התייחסה לדרום העיר כאל החצר האחורית שמסתירים מעין רואים. כאל פילגש שמתביישים בה. החלק השחור של העיר הלבנה.

גושים וחצרות

הוריי עברו לתל אביב ערב מלחמת השחרור. התגוררנו בבית ברחוב לוינסקי סמוך להרצל, שכבר אז היה ישן מאוד, כמו כל הבתים באזור. מרצפות שחוקות, קירות סדוקים, הצפות בחורף. המים בברזים היו בצבע חלודה והביוב עלה לא פעם על גדותיו.

הארכיטקטורה של האזור קבעה הרבה את טיב היחסים בין האנשים. כל השטח שמרחוב יפו תל אביב ועד רחוב סלמה בנוי גושי בתים מרובעים. כל גוש מתוחם בארבעה רחובות ובמרכזו חצר ענקית. כל גוש כלל כמה עשרות דירות שדייריהן יכלו להשקיף אלו על אלו מבעד לחצרות. מבנה זה יצר יחסי רעות ושיתוף פעולה. חבלים שנמתחו על גלגיליות ממרפסת למרפסת שימשו לייבוש כביסה, להעברת עוגות ומטעמים. בשעות חירום - כמו בעוצר הגדול ולאחר שהחלו היריות שהגיעו מיפו ומאבו כביר הסמוכות - מילאו החבלים הללו תפקיד חשוב בהעברת מצרכים חיוניים. עם פרוץ מלחמת השחרור הפך חלק גדול מן האזור הגובל ביפו לאזור קרבות. אלפי תושבים נמלטו והשתכנו בבתי ספר ובחדרי מדרגות של בתים בצפון העיר. חלק הועברו למחנה פליטים ודרו באוהלים שהקימה העירייה למענם בגבעתיים, באזור שהותיר את עקבות התקופה בשם אחד הרחובות "פליטי הספר" (לא הרחק מבניין מוטורולה).

ארץ ישראל השנייה

בתוך המרחב הזה התגוררו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, נגרים, חרשי ברזל, פועלי דפוס, סבלים, רוכלים, פועלי בניין וסתם אנשים קשי-יום, המתפרנסים למחייתם. זו הייתה אוכלוסיה מגוונת מאוד שחיה באינטגרציה מלאה: דתיים מכל הסוגים - חרדים חובשי שטריימל, חובשי ברטים וקסקטים, דתיים של יום כיפור וחילונים אוכלי חזיר. על הגיוון של האוכלוסיה ניתן ללמוד מן השפות שדוברו באזור: יידיש, רומנית, פולנית, ספניולית, בולגרית, ערבית, פרסית, טורקית.

דרום תל אביב הייתה ארץ ישראל השנייה. לא ארץ ישראל העובדת של הקיבוצים. לא ארץ ישראל של החקלאים ("הבועזים") במושבות. לא ארץ ישראל האליטיסטית של העשירים שהתגוררו בצפון. הצפון היה בשדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי או בבן יהודה, שם התגוררו הייקים שבאו מגרמניה. והיו שם גם שיכוני הפועלים, האליטות שבדרך.

עם הדרום נמנו שכונות פלורנטין, התקווה, שבזי, שפירא, מונטפיורי והתקווה. גבולותיו היו רחוב יפו-תל אביב ושוליו עד יהודה הלוי או לילינבלום; רחוב סלמה עד שולי הכפר הערבי אבו כביר; אזור המחנה הבריטי שרונה שנשק לשכונת מונטפיורי ואזור הגבול עם יפו - רחוב שלוש ומרכז וולובלסקי.

לאזור הזה היה גם אופי פוליטי והוא נטה ימינה. מנהל בית ספר תחכמוני בו למדתי היה אביו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי. מפקד הלח"י, אברם שטרן יאיר, מצא מקלט בדירה ברחוב מזרחי ב', שם נרצח. לאחר מותו פרצו דיירי האזור את הקירות שחצצו בין החלקות השונות שבתוך החצרות המרכזיים. הפריצה נועדה לאפשר לאנשי מחתרת, שרבים מהם מצאו מקלט באזור, להימלט אם יבואו הבלשים הבריטים.

רבגוניות מדהימה

המאפיין הבולט של האזור היה הרבגוניות בסוגי הפעילות. היו דוכני רחוב שמכרו בורקות מכל הסוגים, חמינדוס, סחלב נוזלי ומוצק, גלידה מסטיק, בקלאווה דביקה ועוגות סולת נוטפות דבש - הכל מתוצרת בית. ואם רצית לקנח באבטיח קר חתכו לך פלח ענק ואכלת במקום. וכמובן כל מעדני העולם של רחוב לוינסקי, הקיימים עד היום. ומסעדות מכל הסוגים ומכל המינים: בלקניות, טורקיות, בולגריות, מזרחיות, יהודיות וגם תנובה'לך והכל במחירים שתאמו את הכנסותיו של פועל פשוט.

ייחודו של האזור, הנמשך עד היום, הוא בריכוז העצום של חנויות מיוחדות לכל בכל מכל כל. לברגים, לפקקים, לבקבוקים, למברשות, לסרטים צבעוניים, לחוטים מכל הסוגים, לניירות וקרטונים, לעטים וכלי כתיבה, לנברשות, לפתיליות, למנורות נפט ולפרימוסים, ולדבקים, לגלגלים ולמוצרי גומי, לצינורות ולברזים.

ואינסוף בתי מלאכה למיניהם - סנדלריות, נגריות, מסגריות, בתי דפוס זעירים, מתפרות, זגגיות, בתי תיקון לגרביים, לתיקים ולמזוודות, למנעולים ולפתיליות.

על-מנת להמחיש את אופיו המיוחד של האזור אביא כאן שני סיפורים על חנות שעדיין קיימת ועל בית מלאכה שבעליו כבר פרש לעת זיקנה.