הפוך לדף הבית
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים משפט כלכלה בריאות המגזין מנוי VIP
ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  ניוזלטר  |  נדל"ן  |  תגיות  |  משובים  |  משמר המשפט  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   היסטוריה  חברה ומשפחה  מוניציפלי/מקומי 
טוויטר / יואב יצחק YoavNews1
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
העיוותים של כלכלת החינם
01/09/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
היזם שהגיע משוק ההון
01/09/2017   |   אלעזר לוין
 
 
 
המונד צריך לייצר זיקוקים
01/09/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
טקסס כבר קמה מהוריקן
01/09/2017   |   איתמר לוין
 
 
 
הוא מ-פ-ח-ד מהתקשורת
01/09/2017   |   עמי דור-און
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
החצר האחורית של תל אביב הלבנה
קרן הרחובות הקישון-לוינסקי ממחישה את האופי האורבני של האזור - גושי בניינים הדבוקים זה בזה [צילום: זאב גלילי]

ת"א הלבנה התייחסה לדרום העיר כאל החצר האחורית שמסתירים מעין רואים - החלק השחור של העיר הלבנה על חנות שעדיין קיימת ועל בית מלאכה שבעליו כבר פרש לעת זיקנה ועוד: הלבנה לא גילתה נכונות להתמזג עם השחורה

>
>
▪  ▪  ▪
רוב ילדותי התגוררתי בדרום תל אביב. כשבגרתי, חיפשתי את עקבות ילדותי בספרים ובאלבומי הזיכרון למיניהם. שום כלום. לפי הספרים שמלווים את העיר מראשיתה החלה תל אביב מנוה צדק, התפתחה לכיוון רחוב הרצל שנחום גוטמן הנציח בציוריו הנפלאים.

כשחרגה העיר מגבולות גימנסיה הרצליה והרצל פינת שדרות רוטשילד, החלו להופיע באלבומים הבניינים שתל אביב גאה בהם. בית הבימה (ומאוחר יותר היכל התרבות), בית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב, וכשחזרו לרחוב הרצל היה זה כשהרסו את המונומנט הנפלא של גימנסיה הרצליה ובנו במקומו את מפלצת מגדל שלום, שהיה אז "הבניין הגבוה במזרח התיכון".

בהמשך ראינו באלבומים ביתני אמנות, מוזיאונים, שפת ים שוקקת, את בתי הבאו האוז שהציפו את העיר, בית ביאליק, בית העירייה, איצטדיון המכביה, יריד המזרח. אך שום דבר ממחוזות ילדותי. תל אביב הלבנה, התייחסה לדרום העיר כאל החצר האחורית שמסתירים מעין רואים. כאל פילגש שמתביישים בה. החלק השחור של העיר הלבנה.

גושים וחצרות

הוריי עברו לתל אביב ערב מלחמת השחרור. התגוררנו בבית ברחוב לוינסקי סמוך להרצל, שכבר אז היה ישן מאוד, כמו כל הבתים באזור. מרצפות שחוקות, קירות סדוקים, הצפות בחורף. המים בברזים היו בצבע חלודה והביוב עלה לא פעם על גדותיו.

הארכיטקטורה של האזור קבעה הרבה את טיב היחסים בין האנשים. כל השטח שמרחוב יפו תל אביב ועד רחוב סלמה בנוי גושי בתים מרובעים. כל גוש מתוחם בארבעה רחובות ובמרכזו חצר ענקית. כל גוש כלל כמה עשרות דירות שדייריהן יכלו להשקיף אלו על אלו מבעד לחצרות. מבנה זה יצר יחסי רעות ושיתוף פעולה. חבלים שנמתחו על גלגיליות ממרפסת למרפסת שימשו לייבוש כביסה, להעברת עוגות ומטעמים. בשעות חירום - כמו בעוצר הגדול ולאחר שהחלו היריות שהגיעו מיפו ומאבו כביר הסמוכות - מילאו החבלים הללו תפקיד חשוב בהעברת מצרכים חיוניים. עם פרוץ מלחמת השחרור הפך חלק גדול מן האזור הגובל ביפו לאזור קרבות. אלפי תושבים נמלטו והשתכנו בבתי ספר ובחדרי מדרגות של בתים בצפון העיר. חלק הועברו למחנה פליטים ודרו באוהלים שהקימה העירייה למענם בגבעתיים, באזור שהותיר את עקבות התקופה בשם אחד הרחובות "פליטי הספר" (לא הרחק מבניין מוטורולה).

ארץ ישראל השנייה

בתוך המרחב הזה התגוררו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה, נגרים, חרשי ברזל, פועלי דפוס, סבלים, רוכלים, פועלי בניין וסתם אנשים קשי-יום, המתפרנסים למחייתם. זו הייתה אוכלוסיה מגוונת מאוד שחיה באינטגרציה מלאה: דתיים מכל הסוגים - חרדים חובשי שטריימל, חובשי ברטים וקסקטים, דתיים של יום כיפור וחילונים אוכלי חזיר. על הגיוון של האוכלוסיה ניתן ללמוד מן השפות שדוברו באזור: יידיש, רומנית, פולנית, ספניולית, בולגרית, ערבית, פרסית, טורקית.

דרום תל אביב הייתה ארץ ישראל השנייה. לא ארץ ישראל העובדת של הקיבוצים. לא ארץ ישראל של החקלאים ("הבועזים") במושבות. לא ארץ ישראל האליטיסטית של העשירים שהתגוררו בצפון. הצפון היה בשדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי או בבן יהודה, שם התגוררו הייקים שבאו מגרמניה. והיו שם גם שיכוני הפועלים, האליטות שבדרך.

עם הדרום נמנו שכונות פלורנטין, התקווה, שבזי, שפירא, מונטפיורי והתקווה. גבולותיו היו רחוב יפו-תל אביב ושוליו עד יהודה הלוי או לילינבלום; רחוב סלמה עד שולי הכפר הערבי אבו כביר; אזור המחנה הבריטי שרונה שנשק לשכונת מונטפיורי ואזור הגבול עם יפו - רחוב שלוש ומרכז וולובלסקי.

לאזור הזה היה גם אופי פוליטי והוא נטה ימינה. מנהל בית ספר תחכמוני בו למדתי היה אביו של דוד רזיאל, מפקד הארגון הצבאי הלאומי. מפקד הלח"י, אברם שטרן יאיר, מצא מקלט בדירה ברחוב מזרחי ב', שם נרצח. לאחר מותו פרצו דיירי האזור את הקירות שחצצו בין החלקות השונות שבתוך החצרות המרכזיים. הפריצה נועדה לאפשר לאנשי מחתרת, שרבים מהם מצאו מקלט באזור, להימלט אם יבואו הבלשים הבריטים.

רבגוניות מדהימה

המאפיין הבולט של האזור היה הרבגוניות בסוגי הפעילות. היו דוכני רחוב שמכרו בורקות מכל הסוגים, חמינדוס, סחלב נוזלי ומוצק, גלידה מסטיק, בקלאווה דביקה ועוגות סולת נוטפות דבש - הכל מתוצרת בית. ואם רצית לקנח באבטיח קר חתכו לך פלח ענק ואכלת במקום. וכמובן כל מעדני העולם של רחוב לוינסקי, הקיימים עד היום. ומסעדות מכל הסוגים ומכל המינים: בלקניות, טורקיות, בולגריות, מזרחיות, יהודיות וגם תנובה'לך והכל במחירים שתאמו את הכנסותיו של פועל פשוט.

ייחודו של האזור, הנמשך עד היום, הוא בריכוז העצום של חנויות מיוחדות לכל בכל מכל כל. לברגים, לפקקים, לבקבוקים, למברשות, לסרטים צבעוניים, לחוטים מכל הסוגים, לניירות וקרטונים, לעטים וכלי כתיבה, לנברשות, לפתיליות, למנורות נפט ולפרימוסים, ולדבקים, לגלגלים ולמוצרי גומי, לצינורות ולברזים.

ואינסוף בתי מלאכה למיניהם - סנדלריות, נגריות, מסגריות, בתי דפוס זעירים, מתפרות, זגגיות, בתי תיקון לגרביים, לתיקים ולמזוודות, למנעולים ולפתיליות.

על-מנת להמחיש את אופיו המיוחד של האזור אביא כאן שני סיפורים על חנות שעדיין קיימת ועל בית מלאכה שבעליו כבר פרש לעת זיקנה.

אנשים מפורסמים

עם חלוף השנים חלה תמורה גדולה באוכלוסיית האזור. הדור של המדינה שבדרך חלף מן העולם. הילדים פרחו מן הקן המשפחתי. רבים עשו חיל - בעסקים, באקדמיה, בהיררכיה הצבאית. מן השכונות יצאו כמה אנשים מפורסמים - השחקן חיים טופול, המחזאי חנוך לוין, שחקן הכדורגל יעקב חודורוב, הסופר העיתונאי רם אורן ועוד.

את מקום האוכלוסיה הישנה מילאו תחילה אנשי ישראל השנייה. תושבי עיירות פיתוח שחיפשו מזלם בעיר וידם לא השיגה להתגורר באזורים היקרים. בעקבותיהם באו עובדים זרים וכל מיני אלמנטים שלא הוסיפו כבוד לשכונה. ביום המשיך האזור לשמור על ייחודו כמרכז למסחר ולמלאכה. בלילות הוא הפך למקום שאנשים הגונים נזהרים מלעבור בו.

תחיית פלורנטין

לפני כעשרים שנה גילו צעירים את קסמו של המקום והחלו לאכלסו. גם העירייה התעוררה לחיים ולאחר עשרות שנים של הזנחה החלה להשקיע בו מעט. בתי קפה צצו כמו פיטריות והאזור החל להראות סימני תחייה. אך ההזנחה בת השנים נתנה אותותיה ולצעירים שבגרו והחלו להקים משפחות התברר שזה מקום שלא קל לגור בו. התשתיות לקויות, אין מתנ"ס, חסרים גני ילדים, בתי ספר, שטחי ירק וגני משחקים לילדים. נדמה היה כי האזור הולך ודועך. אך הצעירים המשיכו להימשך אליו ושכונת פלורנטין נחשבת לאתר מבוקש, אם לדון לפי מחירי השכירות באזור.

בשעתו הודיעה שרת המשפטים, ציפי לבני, על כוונתה להקים בדרום תל אביב מתחם שבו ירוכזו כל בתי המשפט השוכנים היום ברחוב ויצמן.

ברכתי על יוזמה זו, שהיה בה כדי להחזיר עטרה ליושנה. היוזמה עשויה הייתה לעורר את הדרום ולהפוך אותו למקום שבני אדם הגונים אינם חוששים להסתובב בו. אבל הוא עורר גל של התנגדויות מצד שופטים ועורכי דין. תל אביב הלבנה לא גילתה נכונות להתמזג עם תל אביב השחורה.

והאם הועברו בתי המשפט לדרום תל אביב? בערך כמו השלום עם הפלשתינים שהשיגה הגברת לבני.

גם מטאטא ישן מטאטא טוב

הסיפור הראשון הוא על חנות המברשות "אריה" שברחוב הרצל 24 (פינת סמטת בית הבד, רחוב אחד אחרי יפו תל אביב בכיוון כל בו שלום).

החנות הוקמה על-ידי אבי המשפחה, אריה זנדשטיין, שעלה ארצה ב-1925 והמשיך כאן מסורת משפחתית שהחלה בלובלין שבפולין ב-1896. נולדו לו כאן ארבעה ילדים וכיום נותר בה רק עמי זנדשטיין, גבר נאה כבן 70, הממשיך את המסורת המשפחתית.

שאלתי מה סודו של המפעל?

"כל מטאטא חדש מטאטא טוב", אמר לי עמי זנדשטיין. "השאלה היא כמה זמן הוא מטאטא". הוא מציג לי תיק מכתבים שמגיעים לחנות חדשות לבקרים. באחד מהם נאמר:

"אני רוצה לציין כי המטאטא הקודם שקניתי ממך לפני כ-13 שנים נגנב בעת מעבר דירה. האיכות שלו, אחרי שנים כה רבות, נשמרה ומצבו היה כחדש. במשפחתי משתמשים כבר עשרות שנים במוצרים שלכם עוד מאז קנה אותם סבי ז"ל". על החתום: זהר גבע מושב רמות מאיר 119.

שאלתי את עמי זנדשטיין איך מצליח מפעל, המבוסס על עבודת כפיים וציוד פשוט, לשרוד בעידן הגלובליזציה, הייבוא הזול מסין ומצרכי האינסטנט שתוחלת החיים שלהם קצרצרה.

מסתבר, אומר עמי, שיש עדיין ערך לאיכות גם בדורנו. בצד קונים כמוך, הממשיכים מסורת אבות, נמנים עם לקוחותינו גם גופים גדולים כמו משרד הביטחון, עיריות, וגם תעשיות מתוחכמות. כך למשל נמנה מפעל התרופות "טבע" עם לקוחותיו של עמי, כשהוא נזקק למברשות מיוחדות בתהליך הייצור.

מלבד העובדה שהמשפחה קנתה מומחיות בתחום זה (שהיה עיסוק מסורתי בקרב יהודי פולין) הם התפתחו במהלך השנים והתאימו עצמם לדרישות השוק. בעת מלחמת העולם השנייה הציע המפעל לחדש מברשות שיניים לקונים שיביאו את הידיות של המברשות הישנות [ראה תצלום מודעה מטה]. היום הם יכולים לגבור על מפעלים של ייצור המוני לא רק בזכות האיכות אלא גם תודות לפיתוחים המותאמים לצרכים מיוחדים. המפעל מייצר כחמש מאות סוגים שונים של מברשות.

לדור החדש של יצרני המברשות לא חסר חוש הומור והם מציגים בחלון הראווה שורה של מוצרים דמיוניים: מברשת לניקוי נחיריים, מברשת שיער לבעלי קרחות, סט מסרקים לבעלי פדחת, חוטר לניקוי חדק של פיל, מברשת להברשת ג'ירפה, ועוד.

מצחצח כלי הנחושת

הסיפור הדרום תל אביבי השני הוא על מצחצח כלי הנחושת שלמרבית הצער הפסיק באחרונה את פעילותו אחרי כחמישים שנה.

בית המלאכה שכן ברחוב הקישון 45 פינת רחוב עמק יזרעאל. חנות קטנטנה שעל חזיתה תלוי השלט "גלבניז - נוסד 1940". האיש שבתוך החנות התגלה כאדם נעים הליכות, רך דיבור, שניכר בו כי הוא אוהב את מלאכתו. שלמה כהן שמו. כשפגשנו בו לפני כמה שנים כבר לא היה צעיר. אך הוא העדיף לבלות את הפנסיה שלו בעבודה שהוא אוהב.

מסרנו לו את הכלים ותוך שבוע קבלנו לידינו כלים מבריקים, ממש שכיות חמדה, המייפים את ביתנו. שלמה כהן חולל אצלנו נס קטן - הוא הפך גרוטאות לכלי חמדה. הוא נולד בעירק ועלה ארצה בשנות החמישים עם הוריו. את בית המלאכה לציפוי הקים יהודי פולני, ישראל מוחא, בשנת 1940. כהן נכנס עמו לשותפות לאחר שסיים את שירותו הצבאי.

בשנות השישים והשבעים עסקו גם בייצור כלים שונים. אך בשנים האחרונות נפסק הייצור לגמרי. רוב הייצור עבר להודו. שם יש נחושת איכותית ופועלי ייצור המסתפקים בפרוטות. על אף החזות החיצונית הצנועה של בית המלאכה של כהן, עברו דרכו כמה נכסי אמנות נדירים ביותר. בין היתר התבקש כהן לפני שנים לצפות דגם של בית המקדש בציפוי זהב. המזמין היה מוסד ממלכתי בירושלים. תחת ידיו של כהן עברו יצירות אמנות של תומרקין, אלדובי, ציפר ואחרים. שלמה מתקן, מצפה ומבריק הכל בכל מכל כל - קערות, מגשים, כדים, חנוכיות, נברשות, ריקועי נחושת. הוא עושה את כל סוגי הציפויים - זהב, כסף, נחושת, ברונזה, אוקסיד, ניקל, אלומיניום, בדיל, כרום ועוד. שמו של בית המלאכה המופלא הזה הגיע למרחוק. באים אנשים מכל חלקי הארץ וגם מחוץ לארץ. מבקשים להחזיר עטרה ליושנה לכלים היקרים ללבם.

ונחזור לתל אביב השחורה.

מודעה ממלה"ע ה-2 בחנות המברשות [צילום: זאב גלילי]
מופיע במקור גם באתר המחבר
תאריך:  03/05/2009   |   עודכן:  04/05/2009
זאב גלילי

מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן


פורומים News1
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
החצר האחורית של תל אביב הלבנה
הודעות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  תפוס כינוי יחודי      לכל ההודעות         כתוב הודעה 
כותרת ההודעה שם הכותב שעה    תאריך
1
ציפי,
4/05/09 06:10

תגובות בפייסבוק

ברחבי הרשת

רשימות קודמות
בחיפוש המפרך, האובססיבי, אחרי חברי ילדות, אנחנו שוב עוברים כהרגלנו על המאמרים שהתפרסמו בעיתוני הבוקר והערב של השבוע או של השנה האחרונה. הנה מאמר שכתב אחד מהם, ג'אד נאמן - [קישור] - כותרת המאמר היא - הלאומיות היא דת הרוצחים.
03/05/2009  |  אורי שרגיל  |  מאמרים
מספר המנדטים שהשיגה המפלגה בבחירות היה צריך להכות את בכיריה בהלם. מי שיתבונן בתוצאות של מערכות הבחירות בעשר השנים האחרונות, יראה תמונה ברורה של ירידה במספר המנדטים. אין מדובר במעידה חד פעמית. זוהי מגמה.
03/05/2009  |  אריה דרוקמן  |  מאמרים
בימים אלה חגגנו את יום העצמאות - היום שבו אנו מציינים את היותנו למדינה יהודית חופשית, שאזרחיה מסוגלים להגן על עצמם בכוחות עצמם. ביום זה אנו נוהגים להפגין את העובדה שעוצמתנו הצבאית וכלי הנשק שלנו הם האמצעי המעשי, המאפשר לנו לחיות ולהתקיים באזור רווי שנאה ואלימות, וזאת בין השאר בפתיחת מחנות הצבא בפני אזרחים ובמִפגנים צבאיים. על-רקע זה, לא מובנת נחישותה של המדינה לצמצם ככל האפשר את מספר כלי הירייה ברישיון המוחזקים בידי אזרחים שומרי חוק.
03/05/2009  |  גבריאל בן-עמי  |  מאמרים
מול פסיקת בית המשפט המדברת על הכרה במטפלות וגנים כהוצאה מוכרת, מתקוממים ארגונים שונים בטענה כי "שוב" המדינה דואגת רק ל"עשירים". באמירה זו, ישנן שתי טעויות. תחילה, מי שיוכל ליהנות מהפסיקה, אינם רק עשירים, אלא גם ובעיקר המעמד הבינוני שמשקיע אחוז גדול מאוד ממשכורתו בחינוך. שנית, השקעת המדינה בסיבסוד מעונות וגנים כבר היום הינה רבה ומשמעותית ומיועדת בעיקר עבור השכבות הנמוכות.
03/05/2009  |  ליאת נוקד-וינדר  |  מאמרים
במהלך יום העצמאות צפיתי, מעת לעת, בתוכניות המשמימות בטלוויזיה על שלל ערוציה ובעיקר חשבתי על כך ששנים כבר לא רואים ובעיקר לא מראים שמחה אמיתית ביום העצמאות. הרבה מנגלים - כן, זיקוקים - כן, חידונים ומסדרים - כן ואפילו לחיצות ידיים של חשובים. אך שמחה היוצאת מן הלב ונכנסת ללב - יוק. כיוון שכך, החלטתי לשתף את הקוראים בשמחה ששותפתי בה, שמחה שמציגה את סיפורו הגדול של העם היהודי.
03/05/2009  |  יורם דורי  |  מאמרים

פורומים
היסטוריה
חברה ומשפחה
מוניציפלי/מקומי
כתבות מקודמות
מלון כורש
כורש - מלון בוטיק חדש
אמריקן קומפורט
אל תתפשרו על כורסאות טלוויזיה
ביטוח ופיננסים
אלבר רכב
אקסלנס ייעוץ משכנתאות
בי פטנט פתרונות מיוחדים
קלאב הוטל
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  עריסת תינוק ניידת |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |  חדשות |  סדרות |  ספורט